פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אישה נעלה נעלה נעלה: התמימות של "סינדרלה" מרעננת

      בלי סצנות קרב ובלי טוויסטים מיותרים בעלילה, "סינדרלה" החדש הוא פשוט סיפור טוב ונחמד. זה בדיוק מה שקורה כשמלהקים שחקנים טובים ולא מפריעים להם בעבודה

      אישה נעלה נעלה נעלה: התמימות של "סינדרלה" מרעננת

      אין לנו מחסור בגרסאות מחודשות לסיפורי עם. בשנים האחרונות, לכל מעשייה שהאחים גרים נגעו בה התפרסמו כבר גרסאות "אפלות", גרסאות רוויזיוניסטיות, גרסאות מוזיקליות, גרסאות מודרניות, וכמובן, גרסאות שמשולבות עם עשרים אגדות ילדים אחרות. בתוך כל זה, "סינדרלה" החדש הוא סרט יוצא דופן וייחודי: זאת – תחזיקו חזק - סינדרלה. וזהו. לא סינדרלה אפלה, לא סינדרלה במאה ה-21, לא סינדרלה קוטלת הערפדים, לא סינדרלה במהדורה פמיניסטית, לא גרסה הפוכה שבה הגיבורה היא בעצם אחות חורגת מס' 2, אפילו לא סינדרלה מוזיקלית. סתם סינדרלה. הסיפור המוכר, מוגש כמעט בלי תוספות. בעידן של כל כך הרבה טייקים מתוחכמים, מהפכני כמה שהסרט הזה לא מהפכני בכלל.

      על פניו, השאלה הגדולה בנוגע לסרט הזה צריכה להיות: למה? מי צריך עוד גרסה של סינדרלה? זה לא שאנחנו לא מכירים את הסיפור, ואם הסרט לא מביא שום דבר חדש – עדיף כבר לראות שידורים חוזרים של סרטי דיסני מצוירים קלאסיים. אלא שבמהלך הצפייה בסרט פתאום צפה ועולה שאלה חדשה ומפתיעה: למה לא?

      כי הסרט הזה, מתברר במפתיע, ממש חביב. ונכון שהוא מספר את אחד הסיפורים המוכרים ביותר בעולם המערבי, ולכן פיתולי העלילה לא יפתיעו אף אחד (זהירות ספוילר: נפלה לה הנעל!), אבל כשזה נעשה כל כך בחן, פתאום מתברר שבעצם זה סיפור טוב, לא משעמם, עם דמויות זכירות ומשעשעות המלוהקות היטב, וכל העסק הזה דווקא בהחלט נחמד.

      סינדרלה (יח"צ)
      עולם האגדות לא נראה טוב יותר מעולם (מתוך "סינדרלה", צילום: יח"צ)

      קנת בראנה, שמביים את הסרט, נראה גדול עליו (אם אנחנו מדברים על הבמאי של עיבודים שייקספיריים מוצלחים כמו "מהומה רבה על לא דבר") או קטן עליו (אם נזכרים בשטויות שהוא עשה לאחרונה, כמו "ג'ק ראיין: גיוס הצללים". כן, היה סרט כזה), אבל מתברר שהוא מתאים בדיוק. הנטייה שלו למלודרמה כנה מתאימה לסיפור אגדה נאיבי שבו אנשים יכולים להשתפך זה לזה על אהבת אמת בלי שמץ של ציניות, אבל הוא לא לוקח את עצמו ברצינות במידה שתעיק על הסרט.

      השחקנים הם מלאכת מחשבת של ליהוק: לילי ג'יימס, המגלמת את סינדרלה, לא חושפת דמות רבת רבדים, אבל היא עושה את מה שחשוב לעשות כשמגלמים נסיכה מהאגדות היא יודעת: היא זוהרת. היא מדברת עם חיות ועל הטוב שבעולם ואפשר להאמין לה. קייט בלאנשט מגלמת את האם החורגת המרשעת, תפקיד שהיא יכולה לגלם בעיניים קשורות, יד קשורה מאחורי הגב ובננה באוזן. כל כך לא מפתיע שהיא ממש מוצלחת בתפקיד, ומצליחה להיות רשעית אבל גם אנושית. לסופי מקשרה והולידי גריינג'ר יש רגעים משעשעים מאוד בתור שתי האחיות המרשעות והמטומטמות. ריצ'ארד מאדן (רוב סטארק מ"משחקי הכס") מגלם את הנסיך, שכמעט על פי המסורת של סרטי דיסני, הוא די חסר אופי: הוא לא פותח הרבה בגירסה הזאת של הסיפור ונשאר קרש נאה (עם מכנסיים צמודים במיוחד).

      הנקודה היחידה שבה הסרט נגרר להתחכמות מיותרת היא הסצינה בהשתתפותה של הפיה הטובה (הלנה ‏בונהם קרטר), שכאילו יצאה מסרט שונה – עם בדיחות אנכרוניסטיות וקריצות מיותרות, כאילו הגענו פתאום לקטע מ"שרק".

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      עזבו את הנעל, תראו את הליהוק (מתוך "סינדרלה", צילום: יח"צ)

      דיסני עושים את הגרסאות המחודשות האלה לסרטים מצוירים של עצמם כבר כמה שנים, ולקח להם זמן ללמוד איך עושים את זה נכון. הפעם, תודה לאל, הם נמנעו מהטעות של "אליס בארץ הפלאות" ו"מליפיסנט" ולא ניסו להפוך את "סינדרלה" לסרט אקשן. אין בסרט אף סצנת קרב לא-קשורה-לכלום בין מאות אלפי חיילים ממוחשבים, וסינדרלה לא מגלה שהיא בעצם יועדה על ידי נבואה עתיקה להיות מנהיגה צבאית ומובילה צבא עטוית שיריון (ואם זה נשמע מופרך, זה רק משום ששכחתם את "אליס בארץ הפלאות", וטוב שכך. וואו, כמה שהסרט הזה היה מחורבן). עם עלילה שהאירוע האלים ביותר המתרחש בה הוא שבירת זכוכית, "סינדרלה" הוא הצנוע מבין סרטי האגדות המחודשים ‏האלה - אבל כמובן, צניעות זה עניין מאוד יחסי. דיסני לא יתנו לכם לשכוח שכאן מדובר בהפקה של תאגיד הבידור הגדול בעולם, ולא בפרק של תיאטרון האגדות של שלי דובאל. לכן הסיפור הקטן מסופר בפאר והדר: הממלכה שבה הוא מתרחש נפרשת במרחבים ממוחשבים אדירים עם חופי ים והרים מושלגים בשולי כל פריים. הארמון של הנסיך הוא לא סתם איזו טירה קטנה בין העצים, אלא הארמון רחב הידיים ביותר מהצד הזה של גני ורסאי. וכמובן, התלבושות – שהרי זהו סיפור ששמלות הן חלק משמעותי בעלילה שלו – הן גרנדיוזיות, ענקיות, ומן הסתם נראה אותן לרגע ב-2 שניות המונטאז' שבו יוצגו המועמדים לפרס האוסקר לעיצוב תלבושות לשנת 2015.

      "סינדרלה", מובן מאליו, לא מחדש, והוא גם לא מציג הברקות קולנועיות כלשהן. אבל הוא בהחלט לא רע, ומאוד מרענן לראות קצת תמימות לא מתחכמת בין סרטי ההפוך על הפוך של היום. אם דיסני יצליחו לשמור על הרמה הזאת – אז אולי גרסאות מחודשת ל"היפה והחיה" ו"ספר הג'ונגל" הן דווקא לא רעיון רע.

      חוץ מזה, הדבר שמביא את רוב הצופים לסרט הוא בוודאי לא הסרט עצמו אלא הסרטון הקצר המתלווה אליו, "קדחת הקרח", סרט המשך באורך 8 דקות ל"לשבור את הקרח" עם אלזה, אנה וכל יתר הדמויות מלהיט הענק ההוא. כמו "סינדרלה", "קדחת הקרח" לא מוסיף הרבה לסיפור המוכר – כמובן, בשמונה דקות בוודאי לא ציפיתם להעמקת יתר בדמותה של אלזה – אבל הוא מנה קטנה וחמודה של "פרוזן" לג'אנקיז, מקסים, מצחיק וחמוד. וביחס בין אורך הסרט לבין כמות המרצ'נדייז שתימכר בהשראתו, הוא בוודאי יקבע שיא של כל הזמנים.

      ומה אתם חשבתם על "סינדרלה"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק