דירתנו, בקומת מרתף אחורית ברחוב דיזנגוף, מרחק צעדים אחרים מבית הקפה "כסית", פנתה לחצר קטנה, שאליה הוציאו את התינוק כדי שיקלוט אור שמש. על לחיי אני נושא צלקת עגולה, חתימת ציפורנו של חתול אשפתות שקפץ לסל הנצרים שבו ביליתי את חודשי חיי הראשונים.
יצחק נשר, בן דודתו של אבי, הקדים לעלות ארצה ובנה את ביתו על גבעת קוזלובסקי שהיום נקראת גבעתיים. על פסגת הגבעה עמדה רפתו של קוזלובסקי הזקן, חברו של יוסף טרומפלדור, שרכש את כברת האדמה הטרשית מידי בעליה הערבים. בחופשות הקיץ נשלחתי לביתם של יצחק ורבקה אשתו. הוא היה מורה לחינוך גופני ובחצרו הגדולה בנה מתקן סולמות מתכת שעליו נגזר עלי לטפס כדי לחזק את שריריי ידיי. שתי בנות היו להם, נורית הגדולה ממני בשנתיים, ילדה דשנה וצחקנית, ואריאלה הצעירה, רזה ועגומה, בעלת פני ציפור. בתצלום, אני עם כלבלב על ברכיי, נורית, אריאלה ועוד אריאלה, בתו של שרגא אחיו הצעיר של יצחק, שגם היא ילדה עגומה הייתה. ואיתה אחיה ששמו עדו.
זו אחותי עפרה, בתה של אמי מנישואיה הראשונים. היא מבוגרת ממני בכמעט ארבע-עשרה שנים, ועד עתה, כאשר היא סבתא-רבתא ואני סב לשמונה, היא נוזפת בי, כאח קטן, פרחח שיש לחנכו לפני שיורשה לצאת אל העולם.
וזו עפרה בנעוריה, תמונה נדירה שבה, כמדומה, היא נראית מודעת ליופיה הנדיר.
אמי ואבי בתחילת נישואיהם, תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. "הם ידעו שנות אושר, אבל בביתם הסתובבה הולוגרמה של עוד גבר, וכאשר נשחקה אהבתם בגלל קשיי קיום, בגלל שאבי חלה והתקהה והתרפה והתרושש ממעמדו ובגלל שאמי נכשלה בנסיונותיה לממש את כשרונותיה בתחום כלשהו,התחזקה ערגתה לאיש ההוא ואבי הובס, כי אין גבר היכול לנצח את אהובה המת של אשתו".
אבי הוליד אותי, בנו יחידו, כשהיה כבן ארבעים. כשהייתי בן ארבע-עשרה כבר ניתקתי את עצמי מהוריי ולכן לא הספקתי להכירו ובזכרוני נותר רק משהו קלוש ממנו. איש רעים להתרועע, אבל בודד בפנימיותו, ספינה נעה בערפל ללא נמל מוצא וללא נמל יעד
עם ידיד ב"כפר הירוק". אנחנו מתכננים הרפתקה: מסע ברפסודה מאחד מיובלי הירקון אל השפך. השיט נגמר מרחק מה מנקודת המוצא כי כלי השיט שבנינו נתקע בשרטון והסתבך בקני הסוף.
האיש המשכל אל ידיו על חזהו בפוזה של מפקד, הוא זוסיה שחורי, אביה של רעייתי נירה ז"ל. הוא היה מפקד בכיר ב"הגנה" ונהרג ב-1939, בתקופת "המאורעות". מכוניתו ובה נשק המיועד למתיישבים בעמק חפר התהפכה לא הרחק מן המקום שבו הוקמה לימים מדרשת רופין. יתמותה של נירה שהייתה אז בת שלוש, השפיעה על כול חייה ולכן גם על חיינו.
הבמאי יצחק "צפל" ישורון חשב שאטיב לגלם את דמותו של עיתונאי השרוי במשבר גיל העמידה וליהק אותי לתפקיד הראשי בסרטו "זוג נשוי" לצידה של מירי פביאן.
הייתי בן עשרים וחמש, כמעט נער במושגים של ימינו, כאשר נולד לנו בכורנו אורי. נירה ואני לא הבנו כהלכה את משמעותה של הורות, אולי מפני ששנינו גדלנו במשפחות לא תקינות.
התמונות נלקחו מתוך הספר "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון בהוצאת כתר. המפגש "ירון לונדון מביט בסיפור חייו" ייערך ב-5 באפריל במועדון הזאפה הרצליה, בשעה 21:30.
הרצאות קרובות נוספות במסגרת סדרת המפגשים "מדברים בזאפה":
12.4 - שלמה ארצי על החיים שבין השירים
27.4 - הרב יובל הכהן אשרוב - הכרחיות החוכמה הפנימית ואיזון בין שכל לרגש
3.5 - אביתר בנאי - שיחה על רוח והשראה
10.5 - רביב דרוקר על שחיתות ושקיפות בפוליטיקה