תעדכנו את הקיטורים שלכם: זה כבר לא "הקולנוע הישראלי עוסק רק בכיבוש ומשפחות במשבר". עכשיו זה "הקולנוע הישראלי עוסק רק ביחסים אסורים בתוך המשפחה". שתי הטענות האלה לא נכונות, כמובן, אבל - בעיקר בשנה האחרונה - נדמה שיחסים דפוקים במיוחד בתא המשפחתי הפכו לנושא נפוץ במיוחד בסרטים ישראליים מהזן הפסטיבלי.
בניגוד מוחלט, נאמר, ל"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, שהיה מהרגע הראשון אפל ומדכא, "פרינסס" הוא שטוף שמש, נראה וגם נשמע נהדר. בדירה קטנה חיה אדר בת ה-12 (שירה האס) עם אמא (קרן מור) ובן זוגה הנוכחי (אורי פפר). היא אמנם חכמה מדי לבית הספר, אבל בבית הכל דווקא די בסדר. אפילו היחסים בינה לבין האבא החורג די סבבה, אם כי הם מבוססים על בדיחה פרטית קצת מוזרה הוא מדבר אליה רק בלשון זכר וקורא לה "נסיך". יום אחד אדר פוגשת את אלן, וזה כמו להסתכל בראי. אלן הוא נער דומה להפליא לאדר, ההורים שלו נעדרים מסיבה שלא ממש מוסברת עד הסוף, אז אדר מביאה אותו הביתה. ופתאום יש שניים ממנה בן ובת.
מה קורה בהמשך? לא תמיד ברור. לאלן יש נטיה להופיע ולהיעלם מהסרט ללא הסבר ולא תמיד באופן הגיוני. מרחוק או מאחור, אי אפשר להבדיל בינו לבין אדר, והם מחליפים מקומות, מתאחדים למראית עין לדמות אחת ושוב מתפצלים, שוב ושוב. שאלה טובה: האם אלן בכלל קיים, או שהוא רק צורת ביטוי של נערה המתלבטת עדיין בשאלת זהותה המינית. עם זאת, אלן הוא לא הזיה פרטית של אדר, מכיוון שגם הדמויות האחרות בסרט מכירות בקיומו. לכן הסרט כולו מוטל בספק: לא ברור האם כל הסצנות מתרחשות במציאות, ואם כן האם הן באמת מתרחשות בסדר שבו הן מוצגות (אדר לפעמים הולכת לבית ספר, ולפעמים לא היתה בבית הספר כבר חודשים). הפערים שבין כל סצנה לזו שאחריה שעל הצופים מוטל להשלים בעצמם הולכים וגדלים. כך הסרט כולו הופך להזיה בנוסח דיוויד לינץ', שכל ניסיון למצוא בה הגיון עקבי נידון לכשלון. אין פה עלילה של ממש, יש פה אווירה. והאווירה מעיקה. מתחת לשלווה הבהירה והנקיה רוחשים דברים מטרידים. זה מתחיל בעצם העיסוק במין ומיניות, בסרט שבמרכזו ילדה, וממשיך הרבה מעבר לכך.
הסרט הזה קיים בזכות נס של ליהוק. אילו השחקנית הראשית בסרט היתה בת גילה של הדמות שהיא מגלמת, הסרט היה עילה לאזעקת הרשויות להגנת הילד. שירה האס למעשה היתה קרובה יותר לגיל גיוס מאשר לבת-מצווה כשצילמה את הסרט. כנראה שנמצאה האלן פייג' הישראלית - שחקנית שתוכל לגלם ילדה קטנה גם בגיל חמישים. והעובדה שמדובר בשחקנית מצוינת עם עתיד ענק בהחלט עוזרת. נס שני הוא התאום שלה, שאותו מגלם אותו אדר זהר הנץ. כן, לשחקן קוראים אדר, מה שנשמע כמו מזימה לגרור את הבלבול גם אל כותרות הסיום של הסרט.
דווקא מכיוון שכולם כל כך מצוינים (עוד לא הזכרנו את קרן מור, אבל לדווח על כך שהיא מצוינת זה כמו להודיע בחדשות שבקיץ חם: מובן מאליו), לוקח בערך רבע שעה להבין משהו עצוב קורה כאן מתחת לפני השטח ויתר הסרט רק מותח את אותו הדבר עוד ועוד. הסצנה הראשונה שבה האב החורג נמצא בחדר השינה של אדר מטרידה בפני עצמה, באופן מאוד מרומז. ובכל זאת זה ממשיך עוד ועוד, ומוצג באופן מפורש יותר ויותר, עד לסצנה שפשוט זורקת לקהל את המציאות בפנים, ולכן מייתרת או את עצמה, או את יתר הסרט. ומכיוון שקשה לדבר על עלילה של ממש, וממילא קשה אפשר לדעת מה קורה ומה משל, הסרט מקנה הרגשה של דריכה במקום, כאילו אנחנו רואים את אותה סצנה ספק יפהפיה ספק מטרידה שוב ושוב. והנה עוד סרט שמפספס את הקהל ומגביל את עצמו לקהל "פסטיבלים" בלבד. חבל. רק קצת תקשורת, זה כל מה שאנחנו צריכים.
מה אתם חשבתם על "פרינסס"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק