ללכת עד הסוף: יומן המסע של יעל דקלבאום בארה"ב

"כלום כלום כלום לא יעצור אותי", זה השיר של תמר אייזנמן שמתנגן לי עכשיו בראש כשאני יושבת במטוס שעומד לקחת אותי לסיבוב הופעות בארה"ב עם 200 דיסקים חדשים שלי בבטן שלו. אני נזכרת איך רק לפני שבוע וחצי הייתי בתוך אמבולנס, לראשונה בחיי, לאחר שאני וחברתי איריס נדרסנו בדיזינגוף. היא בבית עם רגל שבורה ואני פה, קוראת את הסמס ששלחה לי: "Break a leg". אני מחייכת לעצמי, מעבירה את הטלפון למצב טיסה, עוצמת עיניים וממריאה.

כשאני פוקחת את עיניי אני כבר בשמים ונזכרת במשפט מהשיר של אביב בכר והדס קליינמן, "אם היה לי מטוס אז הייתי טס מעל לעננים, יש לי כמה וכמה מילים להעביר עם אלוהים", ולא יכולה שלא לחשוב כמה מזל יש לי להעביר את הכמה מילים שלי עם אלוהים, כאן מהצד הזה של החיים.

לאחר 11 שעות בקוביית מטר על מטר אני רואה מהחלון את ניו יורק סיטי. מאחוריי שתי אמריקאיות נרגשות, "I can see the freedom tower", ואחרי כמה שניות אחת מהן מצביעה על המים: "Here she is", היא אומרת, ואני רואה מחלון המטוס את פסל החירות. שתיהן משמיעות אנחת רווחה למראה האישה והלפיד, סמל התקווה שמזדקרת לה מתוך האי הקטן שלה הצמוד לעיר. מגיעים לניו יורק, סמל החופש, ומתחתיה אני רואה את כל המכוניות והאנשים מתקדמים בתוך קווים וצורות גיאומטריות ישרות במסלולים המוקצים להם.

עכשיו אני בסוהו, נזכרת בחזרה שהיתה לי אתמול עם הנגנים. ניו יורק שופעת מוזיקאים מדהימים מכל העולם, ואני הרכבתי לי להקה טראנס אטלנטית למופת. הפרקשניסט היפני קייטה אוגווה, מקצוען אמיתי שהגיע לארה"ב מנגסקי, הגיטריסט האמריקאי גבריאל גורדון, שבין ההופעות הרבות שלו עם נטלי מרצ'נט מצא זמן לנגן גם איתי, וחברי הטוב משכבר הימים יונתן לוי, מפיק שני אלבומיי הראשונים והאלבום של הבנות נחמה, שמתגורר בניו יורק כבר שלוש שנים. כך התכנסנו כולנו בדירת מוזיקאים בברוקלין לנגן ביחד את השירים שלי.

אחרי שעה כבר נשבר כל הקרח ואנחנו כמו חבורת ילדים שמשחקים בארגז חול, דוחקים את הגבולות המוזיקליים שלנו אל הקצה ועפים. בחדר כבר הייתה נוכחות אחרת, בועה מרחפת של אור בלבה של מפלצת הבטון.

אני בסאבוויי עכשיו, לידי איש מבוגר קורא עיתון ומולי אישה יפנית עם אזניות. כל הקרון מלא אנשים רדומים ואדישים, והאנרגיה הכבדה מתחילה לחלחל לתוכי, כשלפתע שני נערים שחורים עולים לקרון, מניחים טייפ על הרצפה ומתחילים לרקוד לצלילי מוזיקה גרובית מצוינת. הם עושים סלטות באמצע הקרון, נתלים מהקירות, הולכים על התקרה ומה לא. כל הקרון לפתע מתמלא באור, לכמה דקות כל המציאות האפלולית הזאת שמילאה את הקרון התפוגגה והקרון ניתק מהמסילה שלו אל מעל לגורדי השחקים, מעל לעננים למציאות אחרת, הזקן לידי ממשיך לקרוא עיתון כאילו כלום לא קורה וכשהמוזיקה מפסיקה אני כבר מפוצצת בהשראה.

הם נעלמו כלעומת שבאו ואז נפל לי האסימון לגבי ניו יורק. אני יכולה ללכת פה עד הסוף. הקושי של העיר הזאת ידחוף אותך עד לקצה גבול היכולת שלך. יש פה השראה אינסופית. דווקא בגלל הקושי הגדול שקיים פה, אם לא תישבר. נקודת האור הפנימית תהיה בוהקת וברורה מתמיד, עבור מי שיילחם עליה.

בערב ניו יורקי מקפיא עצמות התקבצנו בלה פויסון רוז', מועדון סטייל זאפה שבו עשינו את ההופעה הראשונה שלנו ביחד.
אני מוצאת את עצמי על הבמה, שרה לקהל מעורב של ישראלים ומקומיים, מדברת באנגלית בין השירים. ראיתי בקהל את בטי, חברת להקת הבית של "The L Word", שבאו לפרגן וכמה חברים מהג'יי ויוז. ההופעה היתה מצוינת גם ללא קשר לעובדה שלפני יומיים הכרתי את הנגנים, הם ניגנו מדהים והקהל עף. סיפתח מצוין לסיבוב הזה.

אחרי ההופעה הלכנו לאכול וגבריאל החליט שהוא חייב להשמיע לנטלי מרצ'נט את המוזיקה שלי, וסידר לי כרטיסי באקסטייג' להופעה שלה בשבוע הבא. בבוקר שאחרי כן ירד שלג מטורף והיתה לי הופעה בקונטיקט. נהיגה של ארבע שעות בשלג לאיזה מועדון פולק מקומי בעיר קטנה, שם פגשתי בקהל מקומי אותנטי. הייתי לבד עם הגיטרה והיתה חוויה חמימה כזאת שהזכירה לי את בועת הפולק האנגלוסקסית שגדלתי בה בישראל.

יש כאן אנשים שפשוט אוהבים מוזיקה ויודעים להעריך איכות, שמחפשים כל הזמן דברים חדשים לשמוע ופתוחים וצמאים לגלות עוד דברים. את השיא של זה עד כה חוויתי בפסטיבל למוזיקה יהודית באטלנטה. שעתיים טיסה מניו יורק הקפואה ואנחנו עומדים תחת השמש באוויר החמים והנעים של אטלנטה.

באולם של כ-800 איש התכנסנו להופעה כפולה עם ה"דיוואן סאז", להקה שאני מאוד אוהבת. הם היו תשעה נגנים עם שתי זמרות מדהימות, ילד בדואי שמסלסל מעולה ורב מפייט. הם העיפו את האולם לספירות אחרות ואחרי הרכב מדהים כמוהם הייתי צריכה לאזור הרבה מאוד אומץ.

בחרתי לפתוח את ההופעה לבד עם הגיטרה. עליתי ושרתי את "שמחה ועצב" והאולם הפך שקט שקט וקרוב קרוב, ובמין קסם נוצרה ברגע אינטימיות גדולה ביני לבין הקהל. בשיר השני הלהקה הצטרפה אליי עם "שוב אל האור". וברגע שעברתי לשיר באנגלית נפתח לו הערוץ ביני לבין הקהל, כשהטקסטים חוצים את החדר לאוזניים קשובות, ששותות את המילים ללא עכבות. אולי כמו לשיר בעברית בארץ.

המשכתי את כל ההופעה באנגלית והאנרגיות באולם הלכו והתעצמו משיר לשיר, עד שבסופה כולם רקדו בקדמת הבמה לצלילי "Flowers". כשירדנו הקהל היה נרגש ומלא שמחה. חזרתי לבד לבמה וביצעתי את "Alice" שנכתב לפני כמעט 20 שנה ועדיין רלוונטי, ומסתבר שנוגע. איש אחד ניגש אלי ושאל אם אליס עדיין בחיים. חייכתי ואמרתי לו שיש לו את החופש להחליט.

החצי הראשון של הטור היה חוויה מגוונת בשבילי, מלאה בהפתעות. אני מלאת ציפייה לחצי השני שיכלול הופעת חימום ומפגש עם ליוינגסטון טיילור (אחיו של ג'יימס טיילור האגדי).
אני מתחילה להרגיש שיש סיבה טובה להביא את המוזיקה שלי גם לפה, אך הלב כבר מתגעגע לארצנו החמה. אף על פי שהתגובות הרבות לסטטוס שהעליתי בפייסבוק לאחר הבחירות, "אז להישאר בניו יורק?", אמרו ברובן "כן, אין כבר מה לעשות פה", "אנחנו תכף מצטרפים אליך שם", אני כבר רוצה לחזור אליכם. לארצנו הקטנה והמבולבלת, בגלל נקודות האור שכן קיימות בה. כל עוד נדע לזהות אותן, תמיד תישאר תקווה.