סיוט של מתרגמת: איך לעבד ספר ילדים עם מילים מומצאות?

"זהו ספר בלי תמונות", מכריז על עצמו "הספר בלי תמונות" כבר בתחילתו, ובכך מתמצת בפשטות את שבירת המוסכמות הגלומה בעצם קיומו. ספר לילדים בגיל 3 עד 8 בלי תמונות? מה פתאום?

פתאום וחצי. בי ג'יי נובאק, מחבר הספר (ומכותבי הגרסה האמריקאית של הסדרה הקומית "המשרד"), מגיש לקוראיו ספר חתרני ומתוחכם שמבוסס על עיקרון אחד פשוט: בספר מופיעות רק מילים, ללא שום תמונה, והמבוגר שמקריא אותו חייב להגיד בקול רם את כולן. "בכל מקרה ובכל מצב", כמו שנאמר בהוראות. בתחילת הספר, המבוגר התמים חושב שלפניו ספר רציני ומכובד, אבל מהר מאוד הטקסט מכריח אותו לומר – בקול רם! – לא רק מילים שאין להן שום משמעות ("ב?ו?ף!") אלא גם דברים שהם מבחינתו השפלה עצמית מוחלטת ("אני קוף!"), להנאתו המרובה של הילד המאזין.

כל זה נחמד מאוד, ואפילו גאוני, אבל למי שצריך לתרגם את הטקסט הזה לשפה אחרת, הספר הזה הוא צרה צרורה.

נתחיל במילים שאין להן משמעות, אלה שהטקסט הזדוני מאלץ את המבוגר הנבוך לקרוא בקול. למשל: gluRGHA-WOKO. איך מתרגמים את זה? דווקא כאן, בחלק שנראה הכי פרוע בספר, העיקרון שצריך לעמוד לנגד עיני המתרגם פשוט: אם הסופר המציא צלילים יש מאין, אפשר להתפרע יחד איתו, ובלבד שהמצלול דומה. גבב האותיות הנ"ל, למשל, נראה בעברית כך: ג?לו?ו?ו?ו?-ב??ה-נו?קו?. לעומת זאת, אם הסופר נסמך על מוסכמות צליליות שקיימות בשפתו, כדאי גם למתרגם למצוא מוסכמות דומות בשפתו שלו. כך, כשהסופר משחק עם צלילים כמו GLIBBITYglobbity – מוסכמות של ג'יבריש באנגלית – כדאי לחשוב על צלילים "מוכרים" גם בשפת היעד ("בונגלי-בונגלו-גונבולו" וכו'). וכמובן, כדאי לשים לב אם בתוך רצף האותיות מסתתרות מילים שדווקא כן יש להן משמעות. למשל, GRUMPH, שבמקור הופיע בתוך רצף אקראי לכאורה של אותיות, תורגם ל-פיכסה.

אבל פיכסה זה קל. כי הספר הזה מציב לפני המתרגם בעיה חמורה הרבה יותר מבעיה של צלילים ומצלולים, והיא בעיית המגדר. אה, כן, כאן כבר נמחק החיוך מהפרצוף, ואנחנו מבינים שלפנינו בעיה רצינית ומטרידה, שהעברית לא באמת מספקת לה פתרון.

מעצם טיבו המש?חקי, הספר הזה מנכיח שתי דמויות שבדרך כלל לא מופיעות בספרי ילדים: המבוגר המקריא והילד המאזין. אבל מיהם המבוגר והילד הזה? אמא וילד? אבא וילדה? סבתא והנכד? באנגלית זה לא כל כך משנה. בעברית זה קריטי. ההורה האמריקאי האומלל שואל, בשלב די מוקדם בספר: And I have to say every word the book says? השאלה הזאת, בגוף ראשון, היא ביטוי עז, הכרחי, למצוקה שההורה חש (או חש-כביכול), המצוקה שהיא המנוע להומור של הספר הזה.

אבל איך יביע ההורה העברי את המצוקה הזאת? האם הוא יאמר "אני חייב?" ואולי "אני חייבת?" אל תשכחו, העסקה היא שההורה חייב לקרוא בקול בדיוק את מה שכתוב בספר.

כאן גויסה למשימה התופעה הדקדוקית המופלאה הקרויה "נושא סתמי". "חייבים להגיד בקול רם כל מילה שכתובה בספר?" שואל המבוגר-המקריא בעברית. ובמקום אחר: "אפשר להפסיק לקרוא בבקשה?" המצוקה אותה מצוקה, אבל נחסך הצורך בהזדהות מגדרית.

נגמרו הבעיות? ממש לא! כי גם הילד המאזין הוא דמות פעילה בספר. בין שאר הדברים שהטקסט ש?ם בפי המבוגר-המקריא ישנה גם שורה של שבחים מפליגים על הילד המאזין: "הילד שעכשיו מקשיב לספר הזה הוא הילד הכי מדהים בעולם" – כך אומר הטקסט באנגלית, וכך צריך ההורה לומר בקול. חשבו רגע על הסיטואציה הזאת: ההורה יושב עם הילד, נניח לפני השינה, ואומר לו, בקול רם, ובעידוד הסמכות של הטקסט הכתוב, שהוא מדהים. איזו הנאה צרופה לילד! אבל מה אם הילד הוא ילדה?

כאן לא עומד לרשות המתרגם (המתרגמת!) שום פתרון דקדוקי עברי טבעי. כי אם את המבוגר אפשר להנכיח באמצעות ניסוחים עקיפים, הרי הילד שמקשיב לסיפור, או הילדה שמקשיבה לסיפור, רוצה לשמוע שהוא-הוא (היא-היא) ילד/ה מדהים/מה. וכאן אין ברירה אלא לפנות לאמצעי שאולי הוא מסורבל טכנית אבל הוא מדויק פסיכולוגית. בספר בעברית מופיעות שתי האפשרויות זו לצד זו – הניסוח בלשון זכר והניסוח בלשון נקבה – בתקווה שההורים הנבונים יבינו באיזו גרסה עליהם לבחור. לא הכי הרואי מצד התרגום, אבל הכי נאמן לרוח הספר.

המתח הזה – בין הקורקטיות הפוליטית המגדרית לבין הרוח הפרועה של הטקסט – ניכר גם בעוד סוגיית תרגום שמעניין לדבר עליה בספר הזה, והיא שאלת רמת הגסות שיש להגיע אליה, או אולי, אם תרצו, לרדת אליה. BooBooButt – כך קוראים להיפופוטם שמוזכר בספר. כמה חינני. ובעברית? המנעד שהעברית מציעה לנו, לגבי האיבר האחורי ובכלל, מצומצם מאוד. יש גבוה ("אחוריים", "עכוז"), יש תקני ("ישבן"), יש בשפות זרות ("טוסיק") ויש נמוך, או אולי אפילו גס – "תחת".

הבחירה במקרים האלה היתה ברורה. כל מה שמצחיק – הולך. להיפופוטם קוראים בעברית ת?ו?ח?-ת?ו?ח?-ת??ח?ת. כשהמבוגר זועק בשלב כלשהו שהספר הזה כל כך silly, בעברית הוא זועק שהספר הזה כל כך מטומטם. מטומטם – לא טיפשי ולא מטופש. כי מטומטם זה מצחיק.

"הספר בלי תמונות" הוא חתרן בלתי נלאה. העדר התמונות חותר תחת מוסכמות הז'אנר. הטקסט חותר תחת סמכותו של המבוגר. החוקים הנוקשים – המבוגר חייב לקרוא כל מילה ומילה בספר! – חותרים תחת עצם החתרנות. והנה, גם בתרגום כותרת הספר לעברית התאפשרה חתרנות קטנה. "הספר בלי תמונות" הוא מבנה קצת משונה בעברית, שעלול להישמע אפילו שגוי. עד שנזכרים ב"האיש ללא תכונות". אהה! על זה לא חשבתם.