כל מי שנקלע לעיירת קיט בברזיל (או בכל מקום אחר) מחוץ לעונת התיירות מכיר את הסיטואציה: הרחובות שוממים. כמעט כל המסעדות, הקיוסקים ומקומות הבילוי סגורים וממתינים לקיץ הבא. על חוף הים עוד ניתן להיתקל בכמה תיירים חוץ-עונתיים, אבל המקומיים, לשם שינוי, מהווים את הרוב. עובדי תעשיית התיירות שנחים מהעבודה הקשה של הקיץ שהסתיים ומתחילים להתכונן לבא אחריו; הדייגים, שבשבילם העונה העמוסה רק מתחילה; וכל השאר. אל עיירה כזו מגיע הגיבור של "ז?ק?ן ספוג דם", ספרו של הסופר הברזילי הצעיר דניאל גלרה, שרואה עכשיו אור בעברית.
בעקבות פרידה כואבת ולאחר שאביו מתאבד, עוזב הגיבור המזוקן, ששמו לא נמסר לקוראים, את העיר הגדולה פורטו אלגרה ומשתקע בעיירה (האמיתית) גרופבה שבמדינת סנטה קתרינה בדרום ברזיל. בקשתו האחרונה של האב מבנו הייתה להמית את כלבתו הקשישה, אבל הבן אינו מסוגל לעשות זאת, משתקע יחד איתה ועם מכשיר פלייסטיישן 2 בדירה קטנה מול הים, ומעביר בה את ימיו ללא תכלית ברורה. בחירתו בגרופבה איננה מקרית טרם מותו סיפר לו אביו שארבעים שנה קודם לכן נרצח בעיירה סבו, במה שנראה כמו הוצאה להורג קולקטיבית שבמסגרתה דקרו אותו רבים מתושבי המקום ברגע אחד של חשיכה. אלא שהמקומיים שאותם הוא מתחקר על כך מכחישים שאדם כזה התגורר אי פעם בגרופבה ומצהירים בגאווה שבעיירה שלהם מעולם לא התבצע רצח. מתגובתם והתנהגותם ברור שכל תושבי העיירה דווקא מכירים היטב את הסב, וככל שחולף הזמן נתקלים הנכד וניסיונות החקירה שלו ביותר ויותר חשדנות ועוינות מצדם.
הגיבור, אתלט ומאמן ספורט במקצועו, מוצא עבודת דחק במכון כושר בעיירה, רץ ושוחה בים במשך שעות בכל יום, מפתח קשר רומנטי עם אישה מקומית, ומפעם לפעם גם ממשיך לחפש את האמת על סבו, אם כי התעלומה הזו נמצאת בדרך כלל בשולי העלילה ולא במרכזה. מה שמפריע לו, הן בחיי השגרה שהוא מנסה לבנות לעצמו והן בחתירה אחר האמת, הוא פרוסופגנוסיה מום נדיר שממנו הוא סובל, אשר גורם לו לשכוח פרצופים (כולל את זה שלו) כמה דקות אחרי שהוא רואה אותם, ומאלצת אותו לפתח טקטיקות שונות לזיהוי אנשים שהוא מצופה להכיר. גם המגבלה הזו אינה ניצבת במרכז העלילה, אלא מופיעה מדי פעם כמכשול ופעמים ספורות אף כיתרון שמשפיע במידה מסוימת על אישיותו והתנהגותו של הגיבור אבל אינו קובע את מהלך חייו. למעשה, ניתן היה לכתוב את העלילה הראשית כמעט בדיוק אותו דבר גם ללא עיוורון הפנים של הגיבור, אבל מכיוון שאותה עלילה ראשית היא בכל מקרה מינורית למדי, המימד הזה דווקא מעשיר מאוד את הספר.
לברזיל של "זקן ספוג דם" יש קשר רופף מאוד לסטריאוטיפים השגרתיים על תת-היבשת הזו, או לברזיל האפריקנית, התוססת והיצרית של סופרים כמו ז'ורז' אמדו. העלילה מתרחשת בדרום ברזיל, חבל ארץ עשיר שבחודשי החורף נעשה קר וסגרירי, ושרובם המכריע של תושביו הם בהירי עור, צאצאי מהגרים מגרמניה, פורטוגל, איטליה, ואפילו פולין. זהו אזור שאינו זוכה לייצוג רב בספרות הברזילית המתורגמת לעברית, ושבמידה רבה מזכיר את המדינות השכנות ארגנטינה ואורוגוואי יותר מאשר את צפון ברזיל או את איזור האמזונאס.
הקרבה הזו ניכרת ב"זקן ספוג דם", שמתכתב במובהק ובמוצהר עם "הדרום", הסיפור הקצר והקאנוני של חורחה לואיס בורחס משנות החמישים של המאה שעברה, עד שלעתים הוא מקנה תחושה של רימייק שלו כספר באורך מלא שעלילתו הועתקה אל המאה ה-21, עם אותו איש העיר הגדולה שמגיע לאזורים הכפריים הנידחים של דרום המדינה בחיפוש אחר מהות חייו, כשמעל הכול מרחף צל כבד של אלימות. אביו של הגיבור מדבר על הסיפור של בורחס כאשר הוא מספר לו כיצד התיישב הסב באיזור (עמ' 22), וככל שמתקדמת העלילה ברור ששני הסיפורים זה של בורחס וזה של הסב קשורים גם לגורלו של הנכד, אשר בזכות זקנו העבות דומה לסבו כשתי טיפות קשאסה. נראה שגלרה גם חולק את חיבתו של בורחס להערות שוליים, אם כי באורכן לעתים הן משתרעות על פני כמה עמודים הן מזכירות את אלה של סופר ארגנטיני אחר, מנואל פואיג ("נשיקת אשת העכביש"), ומשמשות בין היתר למסירת תוכנם של דואר קולי טלפוני, מכתבים או הודעות בפייסבוק.
לאורך שלוש מאות העמודים הראשונים של "זקן ספוג דם" (מתוך 424) מספר גלרה בעיקר על גרופבה ועל השתלבותם של הגיבור ושל כלבתו הזקנה בחיי העיירה. הוא עושה זאת בכישרון רב ומציג לראווה אוסף של דמויות חד-פעמיות, כל אחת מהן מטורפת בדרכה וכמעט כולן מעוררות אהדה גדולה, כפי שבדרך כלל אפשר למצוא בסיפורים גדולים על מקומות קטנים, מסטיבן קינג ועד עמוס עוז. בתוך העלילה הראשית, שבמקרים רבים רק מהבהבת איפשהו ברקע, משתלבות המון תמונות קטנות ומקסימות, ובדרך כלל אינן קשורות אליה כלל אבל מעבירות היטב את אווירת קצה העולם שהיא הגיבורה האמיתית של הספר הזה: קבוצת חברים שמשחקים פוקר עם חיתולים גריאטריים כדי שלא יצטרכו לקום לשירותים ולקטוע את שטף המשחק; פינגווינים מתים שפזורים בהמוניהם על חוף הים ("הגוויות העגלגלות בשחור ולבן ממאנות להירקב, ונראות כמו בובות פרוותיות שנשכחו על החוף" עמ' 218); כלב ים שמנמן וידידותי שמשתעשע עם צמד השומרים של סירת קטמרן מפוארת; חברים שמפרקים במכות פטיש קיוסק ארעי רגע לפני תום מועד השכירות על הקרקע שעליו הוא בנוי; ישיש מטורף עם גלאי מתכות שבעזרת נכדו המטורף לא פחות מחריב את מדרגות ביתה של סטודנטית צעירה שחלמה על אוצר הקבור תחתן. וזה רק מדגם מייצג.
לרוע המזל, בחלק השלישי של הספר, שמשתרע על פני מאה העמודים האחרונים שלו, האיכות המופלאה הזו קצת הולכת לאיבוד. התמונות הקצרות והמבריקות מתחלפות בתיאורים ארכניים ולפעמים מיותרים של הישרדות בטבע, או בדיונים פילוסופיים עקרים. החלק הזה חסר את מה שמוגדר במדויק על הכריכה האחורית כ"קסם המלוח של דרום ברזיל". הרושם שמתקבל הוא שבשלב כלשהו נמאס לגלרה משלל הדמויות פרי דימיונו, והוא החליט לנטוש אותן ואת הסיפורים שלהן לטובת התמקדות בלעדית בגיבור הראשי, אלא שאותו גיבור, אפעס, אינו מספיק מורכב או מעניין כדי להחזיק את הסיפור בכוחות עצמו. כל זה מוביל לסוף שצפוי לאכזב חלק ניכר מן הקוראים, ודי בצדק.
חבל שדווקא הרבע האחרון של הספר הוא הפחות מוצלח, כי תחושת האנטי קליימקס שמגיעה עם סיום הקריאה קצת מעמעמת את ההישג הספרותי המרשים של גלרה. למרות חוסר האחידות הזה, "זקן ספוג דם" הוא ספר טוב שברובו הגדול גם מצליח להיות מצוין, ומספק הצצה נדירה עבור קוראי העברית אל ברזיל חדשה ולא מוכרת לבנה, קרירה, מסתורית ואפלה.
"זקן ספוג דם" / דניאל גלרה, הוצאת פן וידיעות ספרים. מפורטוגזית: דלית להב-דורסט. 424 עמודים