הי שועלי תרבות!
הידעתם?
"סקייטבורד (בעברית: ג??ל?ג??ש??ת) הוא לוח עץ צר רב שכבתי המחובר לשני זוגות של צירים וגלגלים. הסקייטבורד פותח במאה העשרים על ידי גולשי גלים שרצו לגלוש מחוץ למים ובכך להימנע מהתלות במזג האוויר ובתנאי הים. כמו כן, הסקייטבורד שימש ככלי תחבורה".
***
המידע החשוב הזה מובא לכם כציטוט מתוך אתר וויקיפדיה, אבל מי שמעוניין לרדת לרזולוציות ולהתפלפל בניואנסים מתוך הז'אנר, מוטב לו לשים לב לספר "Love Child" של האמן הרב-תחומי גיא פיטשון. הספר, שיושק ביום שישי הקרוב (27.3) בשעה 14:00 בחנות וואנס בנמל ת"א, מספק פרספקטיבה שונה וייחודית על תרבות רחוב.
פיטשון החל את מסעו ברחוב בגיל 17 כסקייטר חמוד שמתעד את חבריו לתחביב. מאז הוא הספיק לסיים לימודי אמנות במנשר, לעבוד כמקעקע, להציג בתערוכות בארץ ובעולם ועכשיו בשעה טובה הוא סופסוף מוציא ספר שמאגד את העבודה הנהדרת שלו. לכבוד השקת הספר, שהופק בתמיכת "ארטפורט", תפסנו לשיחה קצרה את חתן השמחה, "פיצ'".
"ההתחלה שלי עם התחום הזה היתה בגיל 12, כשקיבלתי סקייטבורד מתנה מסבא שלי", מספר פיטשון בראיון לפינת התרבות. "לדעתי, אם הייתי סקייטר ממש טוב אז לא הייתי מתחיל לצלם בכלל".
- למה אתה מתעד דווקא תרבות רחוב?
"אף פעם לא ראיתי את עצמי כחלק מהמיינסטרים. לא אהבתי את המוזיקה שכולם אוהבים, לא הייתי בחבורת המקובלים בתיכון . תמיד השוליים משכו אותי. חוץ מהאלמנטים של הסקייטבורד באמנות רחוב, יש עוד דברים שאתה נחשף אליהם, אם זאת גם מוזיקה שסקייטרים מכל העולם שמים בסרטונים שלהם, או גרפיקאים שמציירים על הסקייטבורד שלהם. בעצם ככה נחשפתי לתרבות שלא הייתי נחשף אליה בשום צורה אחרת".
"סקייטרים הם טיפוסים מאוד ביקורתיים. אין פוטושופ ואין זיוף. אם לא עשית את התרגיל כמו שצריך, זה לא יהיה במגזין ולא ייכנס לסרט", מסמן פיטשון עוד הבדל מעניין בתרבות שהוא מתעד כבר שנים.
"עולמות אחרים באמנות מאוד סלחניים לגבי זה, למשל באופנה או במוזיקה, שם זה אחרת. אגב, גם מבחינת אופנה יש תחושה שסקייטרים מאוד פורצי דרך. כמו למשל שאצל הקהילה השחורה, אופנת מכנסי הבאגיז הרחבים החלה לא כי זה קול אלא כי היית עני והביאו לך את המכנסיים של אחיך הגדול, ככה גם אצל הסקייטרים: עניין הנעל השטוחה התחיל מתוך רצון "להרגיש את הסקטבורד כמו שצריך", והיום זה נהיה טירוף".
- כמה זמן אתה עובד על הספר הזה?
"כמעט עשור. כל פעם כשאני עושה משהו, אני אומר לעצמי 'זהו, עכשיו אני ממשיך הלאה לדבר הבא'. זה גם מה שאמרתי לעצמי עם התערוכה והספר הנוכחי, אבל איכשהו אני לא מצליח להתנתק מזה. מה שכן משמח אותי בספר הזה זה שכמעט ואין בו תמונות של סקייטבורד באמת, אולי אחת או שתיים. הספר לא נראה כמו מגזין סקייטבורד, אלא יותר כמו משהו טבעי ודוקומנטרי. דווקא הסקייטרים הוותיקים מתרעמים על הזווית הזאת ותוהים 'איפה אנחנו איפה הפעלולים', אבל בספר הזה אני מציג משהו יותר חשוב ונצחי מאיזה תרגיל שמישהו עשה".
- למה בחרת דווקא בשרון קנטור לדברי הפתיחה?
"קודם כל אני די גרוע בלהביע את עצמי בכתב ובגלל זה העיסוק באמנות. את שרון סוג של הערצתי כשהייתי קטן. היא היתה משהו באמת קולי עבורי וכשהייתי בסביבות גיל 18, עבדתי בקיוסק בכיכר מסריק עם בועז, חבר סקייטר שלי. שרון גרה אז בסביבה שם והיתה באה, היינו עושים שכונה וצחוקים מחוץ לקיוסק וככה התחברנו. היא גם כתבה לי את הטקסט שפתח תערוכה קודמת שלי. נוח לי בשיחות איתה כי אני לא צריך להסביר ולשכנע, אלא פשוט לדבר והיא מחלצת מהמחשבות שלי מידע קוהרנטי. היא גם נותנת את האינפוט שלה וזה עוזר לי להבין מה אני עושה, על-ידי לשמוע מה מישהו אחר חושב על זה".
- אתה מוציא ספר על תרבות רחוב דרך מותג עצום כמו וואנס. זה לא בעצם מוציא את הרחוב מהרחוב?
"גם עולם האמנות הוא בסופו של דבר מסחרי. בשביל להגיע לגלריה, אתה צריך להיות מסחרי. אוצרי תערוכות מייד חושבים אם אתה יכול למכור את העבודות שלך ואם היצירה שלך תעניין אספני אמנות. לכן יש לי חיבור עם וואנס, עד כמה שהם מותג מסחרי שגם רוצה למכור נעליים.
"אבל החיבור הוא גם טבעי כי יש לי פחות צנזורה מהם. הסיבה לזה פשוטה מאוד: להם רק אכפת שזה יהיה קול. זה לא כמו עוד חברות מסחריות שלוקחות חולצה, שמות על דוגמנית בסטודיו וככה מפרסמים. במקרה הזה, החברה מחזירה בחזרה לקהילה על-ידי תמיכה באמנים, מוזיקאים וסקייטרים. במקרה של וואנס, נוצר חיבור עם אנשים שמגיעים באמת מתוך הסצינה של הדבר הזה, וכהשאמן גדל ומתפתח, זאת ההתפתחות של המותג לפי האיש עצמו.
"אין לי עניין בתרבות המיינסטרים, אבל בעבר כן הצלחתי להתברג לעולם הזה בדרך עקיפה, עם תערוכה בגלריה. עם זאת, עדיין יש קושי להציג במוזיאונים ממוסדים או גלריות מסוימות. בעולם של האמנות המיינסטרימית מתייחסים אלי כמו לילד מרחוב וסקייטרים מתייחסים אלי כאל מי שהתמסד. גם האמנות שלי היא בין מסחרי לאמנותי. ואגב שוליים, סקטבורד זה משהו שאתה עושה על השוליים - מחליק על קצה המדרכה, על המעקה של המדרגות".
"זה הירואי וסיזיפי להיות סקייטר. אין לך מאמן ואין אף אחד שמכריח אותך לקפוץ שוב ושוב מהגרם מדרגות הזה, ולהתרסק או לא. זה אתה ועצמך מול העולם. הפורטרטים בספר של הנערים, הם סוג של פורטרטים עצמיים שלי בגיל הזה.
היום יש לי מבט יותר מפוכח. בתכלס אם הייתי לומד לתכנת מחשבים בגיל 16, אז אולי היום היה לי קל יותר להתפרנס. אבל אני דאז, כמו הילדים האלה בספר - כל מה שמעניין אותם זה סקייט. הם לא שומעים גלגלצ, אפשר להגיד. אני חושב שיהיה להם קצת יותר קשה להשתלב בחיים הבוגרים שלהם, שזה משהו שאני מתחיל להרגיש עכשיו בעצמי כאדם בוגר".
- בוא נדבר על הישבן הנערי בעל הקעקוע "Hard Core" ועל השתלבותו בחבר'ה.
"כשאתה ילד בן 14 ועושה קעקוע, לא משנה איזה, זה הארדקור. ועדיין, הילד בתמונה עשה את הקעקוע הזה על התחת כדי שהוא יוכל להסתיר את זה מאמא שלו. בסופו של דבר, לדור הזה אין כל כך במה למרוד וההורים הם החברים שלך. הסקייטבורד גם נחשב פופולרי מידי בשביל להיחשב מסוכן. זה כאילו הארדקור, אבל בעטיפה אחרת.
- איך נולד הציור של האיש המקיא עם הכיתוב Happy New Year? (שבספר מופיע ללא הכיתוב)?
"הציור נולד בלי הכיתוב, אבל הייתי נוהג להדביק אותו מחוץ למועדונים ובארים בערבי שנה חדשה כי לרוב ככה אתה נראה כשאתה יוצא ממועדון בנסיבות כאלה. בספר, הציור מופיע יותר בהקשר של ההקרבה הטוטאלית שלך לדבר, לתת את הקרביים שלך. זה מה שסקייטרים אמורים לעשות".
***
גיא פיטשון
LOVE CHILD
השקת הספר תתקיים ביום ו', 27.3.15 בשעה 14:00
בחנות הדגל של וואנס בנמל תל-אביב (יריד המזרח, מבנה 18). באירוע יימכרו גם נעליים וחולצות במהדורה מוגבלת. מחיר הספר בהשקה הוא 120 שקלים. לאחר מכן יהיה ניתן לרכוש את הספר באתר Bawakawa.
לאתר של גיא פיטשון לחצו כאן
פיצ' פיט אפטר דארק? ספרו לנו בפייסבוק