מה מהפכני בטיידל?
אמנם כל עולם המוזיקה מדבר ביומיים האחרונים על טיידל, מיזם הסטרימינג החדש של ג'יי זי, אבל אף אחד עדיין לא באמת מצליח להבין מה כל כך מהפכני בו כמו שניסו ג'יגה, האישה שלצדו וחבריו המאוד מפורסמים לשדר לכולנו במסיבת העיתונאים הדי מביכה שהרימו לכבוד המאורע.
מה שג'יי זי בעצם מנסה לעשות פה זה את מה הוא עושה הכי טוב מתחילת הקריירה: לוקח משהו קיים, מסמפל אותו, מוסיף קצת משלו ומוכר לאנשים מחדש. לאמור, טיידל הוא בסך הכל עוד שירות סטרימינג סטייל ספוטיפיי ודומיו באותו המחיר בדיוק (עד 10 דולר), רק עם אופציה נוספת ודי מוגזמת של תשלום חודשי כפול! על אותו הדבר, רק בסאונד מעולה. ולך תמכור לקהל של היום איכות סאונד מעולה, כשכבר כמה שנים הוא מאזין למוזיקה ביוטיוב וסאונדקלאוד במקרה הטוב, או מהספיקר של האייפון במקרה הרע.
אז כן, אפשר להניח שחבריו רבי הדרג שבו יפנקו מעת לעת בחומרים בלעדיים שהמאזינים לא יוכלו למצוא במקומות אחרים (אם כי אני בספק שריהאנה או ווסט ישיקו את האלבומים החדשים בלעדית דרך טיידל), אבל שווה להזכיר שיש עוד כמה סופרסטארים עולמיים שלא נכחו במעמד החתימה, ושבקרוב גם ד"ר דרה עולה במיזם דומה עם אפל, וגם לו יש הרבה חברים טובים ומאוד מפורסמים, אמינם וסנופ למשל.
חוץ מללכת ראש בראש עם ד"ר דרה (איסט קוסט-ווסט קוסט אול אובר אגיין), למה ג'יי זי צריך את הכאב ראש הזה? לטענתו, הוא וחבריו לא אוהבים את המקום אליו הולכת התעשייה, שנשלטת היום בידי חברות טכנולוגיה ותאגידים במקום המוזיקאים עצמם (כאילו בעבר אלה היו המוזיקאים שניהלו את העניינים ולא בוסים בחברות התקליטים), ורוצים לקבל יותר שליטה על הדרך ועל המזומנים. ייאמר לזכותו שהוא מכיר בעובדה שהוא ושאר הסופרסטארים כן יכולים לעשות כסף מדברים אחרים כמו הופעות וכו', אבל מציין שטיידל רוצה לדאוג לתנאים טובים יותר גם לכותבי שירים ויוצרים שלא יכולים להתפרנס בדרכים אחרות מאשר מתמלוגים. אם כי עד לרגע זה, לא ברור אם הם אכן יקבלו תנאים טובים יותר ממה שהם מקבלים כרגע בספוטיפיי ושאר המתחרים.
כך או כך, יש משהו די מעצבן בלראות כמה מהאמנים היותר עשירים בעולם מתבכיינים על זה שהם לא יכולים להתפרנס, כשהפתרון שלהם זה תשלום חודשי די שערורייתי בסך 20 דולר. או כמו שכתב למדונה באינסטגרם אחד ממעריציה "קניתי השבוע את הויניל של האלבום שלך ב-34 דולר, שילמתי על שני כרטיסים להופעה שלך 350 דולר, אין מצב שאת מקבלת עוד מהכסף שלי יותר. ביץ".
אבל עוד יותר מעצבן זה שגם ב-2015, תושבי ישראל עדיין לא יכולים באופן חוקי ליהנות מכל התחרות הגועשת בשירותי הסטרימינג העולמית. יש פלטפורמות מקומיות, אבל הן מספקות פתרונות חלקיים בלבד. השירות העולמי היחיד שעובד כאן הוא Rdio והוא מוצלח, אבל האחרים עדיין לא בסביבה, ואם ללמוד משהו מהזמן שלקח לאייטיונז הגיע אלינו -הם גם לא יגיעו בעתיד בקרוב.
אולטרה מיאמי
חוץ מלוקיישן/יבשת שונים אין באמת הבדל גדול בין פסטיבל 'טומורולנד' לפסטיבל 'אולטרה', שני מגה-פסטיבלים שהפכו בשנים האחרונות למקום בו נפגשים מעריצי הז'אנר ה-EDM לכמה ימים של חפירה בלתי נגמרת מאותו שיט בניצוחם של בכירי הדיג'יים בעולם, שבאים לסיבוב דאווין וזיקוקים מול עשרות אלפי אנשים, היישר לסטרימינג הלייב ביוטיוב. בעוד 'טומורולנד' מתרחש בשיאו של הקיץ, זוכה להיות 'אולטרה' זה שפותח אותו, ולכן מוזיקלית הוא אמור להיות מעניין יותר בגלל הרצון של הדיג'ייז לחשוף כמה שיותר קטעים חדשים שלהם שיככבו בעונה החמה.
כצפוי, גם השנה לא הצליח הז'אנר לייצר תחליף ראוי לקטעי הביג רום הגנריים שעדיין שולטים ברוב הסטים, בעוד הטרופיקל האוס (Kygo) והפיוצ'ר האוס (אוליבר הלדנס), השחקנים היחסית חדשים בשוק והיותר עדינים, לא באמת יכולים לתת פייט כתחליף פסקול לשיאי המסיבה. נתנחם לפחות בגאווה ישראלית של הצמד ג'טפייר, שאחראי ל-"Guest List", אחד מקטעי הביג רום היותר מדוברים בפסטיבל, שגם מככב כרגע במצעדי הביטפורט השונים וצפוי להפוך לקטע ה-EDM המצליח שיצא מארץ הקודש עד כה.
אומנם מעמדו של ה-EDM במיינסטרים האמריקאי ובכלל נמצא בדעיכה מתמשכת, אבל גם הפעם כוכבי הפופ לא ויתרו על ההזדמנות לקחת חלק בחגיגה ועל הבמות היה אפשר לראות הופעות אורח (די מביכות) של פי דידי וג'סטין ביבר בקטע משותף עם דיפלו וסקרילקס, אריאנה גרנדה אצל קשמיר קאט, אשר אצל מרטין גריקס ומהרמקולים היה ניתן לשמוע קטעים בבכורה ראשונית של פארל (בעוד שת"פ עם חברי סוודיש האוס מאפיה), ג'ון לג'נד (עם אוויצ'י ומרטין גאריקס) אד שיראן (עם מרטין גאריקס).
בטח שמתם לב לשם שחזר פה עכשיו. מרטין גאריקס, הדיג'יי והמפיק ההולנדי בן ה-18 שנראה כי עתידו של ז'אנר שלם נשען עליו. והעתיד לצערי לא נשמע כזה מבטיח. להוציא הקטע עם שיראן, שנשמע כמו רבע של משהו שיכול לעבוד ברדיו, כל השאר די מביכים ונשמעים כמו טראקים מצועצעים ולא אפויים שבימים טובים יותר לא היו עוברים אצל אף מנהל לייבל באמריקה. לפחות הילד השני בביזנס, Madeon בן ה-20, מציל את הכבוד עם אלבום הבכורה הנאה והמאוד מוזיקלי שלו Adventure, שיצא השבוע ובהחלט שווה בדיקה.
וכשהמוזיקה כל כך משעממת, פלא שטראק ה-EDM הכי נצפה החודש הוא דווקא טראק שמקסס שליח פיצה של דומינוס?
טראק הפיצה
ריהאנה - Bitch Better Have My Money
עד שהתחלתי לחבב את הגרסה הדודתית שלה עם פול מקרטני, חוזרת רירי לעשות שכונה בקטע היפ הופי חדש ומאוד גנרי, שמתכתב עם כל להיטי המועדונים האחרונים של הז'אנר. לא בטוח שהדבר הזה נוצר כדי להיות להיט חורך מצעדים, אלא יותר כדי להחזיר לה את הקרדיט ב"רחוב", אבל נקווה שהסינגל הבא שיקדם את צאת אלבומה השמיני יהיה קצת יותר המנוני. לא נתפשר על פחות ממשהו ברמה של "We Found Love" או "Diamonds".
ברנדון פלאוורס - Can't Deny My Love
לא עף בדרך כלל על שירי פופ חדשים שמרפררים במוגזמות לאייטיז (דוראן דוראן ופט שופ בויז צריכים לקבל תמלוגים), אבל פזמון סינגל הסולו החדש של ברנדון פלאוורס, סולן להקת הקילרס, כל כך טוב, עד שאני בהחלט מרשה לעצמי להכתיר אותו כשיר הפופ הכי מוצלח של 2015 עד כה, בטח אחרי האכזבה מאלבומו הראשון ומלהקת הבית שלו בשנים האחרונות. נסו גם אתם ותתמכרו.
זאין מאליק - I Won't Mind
חתיכת קטע עשה זאין מאליק לחבר'ה שלו בוואן דיירקשן, כששבוע בלבד אחרי ההודעה שגרמה לאלפי מעריצותיהם לחתוך ידיים, נכנס לאולפן עם המפיק נוטי בוי כדי להקליט דמו לשיר סולו באווירת פולק פופ אה לה אד שיראן. אבל נניח בצד את הרכילות הלא מעניינת - השיר הלא גמור הזה הוא דווקא קטע לא רע. וגם אם תמיד חיבבתי את הדיירקשנים כלהקת פופ, אני לגמרי בוחר במחנה מאליק הפעם, אבל מאחל לכל הצדדים בהצלחה.