ריבוי פסטיבלי הקולנוע כבר היה מזמן לבדיחה, אבל לפעמים באמת יש היגיון בדקויות ביניהם. למשל, קיים הבדל ניכר בין פסטיבלי קולנוע יהודי, המציגים סרטים מכל העולם שיש בהם אלמנטים יהודיים, ופסטיבלי קולנוע ישראלי, בהם מוקרן אך ורק מה שהופק וצולם בארץ. מי שצריך עוד הוכחה לכך שלהיות יהודי ולהיות ישראלי זה לא אותו דבר, יקבלה בסרטים המוצגים בשני סוגי הפסטיבלים האלה. הסגנון שונה, התכנים שונים, הדמויות שונות.
כך, למשל, אחת הדוגמאות הטובות ביותר להבדלים היא בדמות האם. את הסטריאוטיפ הקולנועי של האמא היהודייה אין צורך להציג. האשה נמוכת הקומה אך מלאת האנרגיה, החמה, הצעקנית, הנעלבת בקלות והדאגנית, שכל טרדותיה בחיים, לפי סדר עולה, הן שהבן שלה יתחתן, יהיה עורך דין וישתה מרק עוף. אפילו בשנים האחרונות בלבד, נתקלנו בה כבר אלפי פעמים, על המסך הגדול וגם בטלוויזיה.
אבל איפה ראינו אותה? אצל וודי אלן והאחים כהן, ב"סאות פארק" וב"סיינפלד", בקומדיות של בן סטילר ושל סת' רוגן וגם בשלל מהתלות צרפתיות, אבל כמעט ולא אצלנו. פעם, כפי שמוכיחה הדמות הבלתי נשכחת של האמא של בנצי ב"אסקימו לימון", היא היתה נפוצה גם פה, אבל מאז דעיכתה של סדרת הסרטים הזו, הלכה ונעלמה וכיום כבר כמעט לא קיימת, לפחות לא בקולנוע המקומי. קולנוע ישראלי זה לא קולנוע יהודי, והאמא הישראלית בו היא לא האמא היהודייה.
יש לכך כמה סיבות. קודם כל, מפני שהקולנוע הישראלי החדש כמעט ולא משלב אלמנטים יהודיים, חוץ מאשר בסוג נקודתי של עשייה - סרטים שמספקים הצצה פולקלוריסטית למדי לקהילה החרדית. אבל מעבר לכך, קשה למצוא בו התייחסות למורשת היהודית ביצירות שמדברות על חיי היומיום של מי שאינם בהכרח דתיים אדוקים.
בהוליווד, ניתן למצוא ממדים נוצריים גם בדרמות ולהיטי אקשן רבים מן השורה. אצלנו זה לא כך. למה? אם לחזור לנקודת ההתחלה, אולי זה נובע מהצורך לחדד את ההבדלים בין קולנוע ישראלי וקולנוע יהודי. הרי סרטים עם אלמנטים יהודיים ואמא יהודייה אפשר להפיק בכל מקום בעולם, אז מה הטעם לעשות שכמותם גם כאן? היוצרים המקומיים, בניסיונם לבדל את עצמם מיהודי הוליווד, הלכו בדרך אחרת ועיצבו להם זהות משלהם. והזהות של כל אחד, כמובן, מתחילה באמא שלו, כך שבשביל שהיא תהיה אחרת גם האמא הישראלית היא אחרת.
ויש גם סיבה נוספת וחשובה יותר. אף שהאמא היהודייה אוהבת להכריז כי הבן שלה העציב אותה, בדמות שלה עצמה אין שום דבר עצוב. להפך: רק המחשבה על האמהות של וודי אלן או על אמא של ג'ורג' קוסטנזה מעלה חיוך רחב. אלה בסופו של דבר דמויות קלילות, שנבנות על הומור כיפי ועל אירוניה עצמית - בדיוק שני הדברים שנדיר למצוא בקולנוע הישראלי. על הסרטים המקומיים הרי אפשר להגיד הכל, אבל קלילים הם בטח לא.
לכן, האמא היהודייה מהסוג הישן והטוב מתקשה למצוא את מקומה בסרטים תוצרת הארץ. אלה עיצבו לעצמם מודל מסוג אחר - אמהות כבדות, עגמומיות, פוסט-טראומתיות ולעתים אף מתקרבנות. אמא ישראלית, שפניה זהות לפניו של הקולנוע הישראלי כולו, אולי אפילו של התרבות והחברה המקומית כולה.
יותר מכולן, שתי שחקניות התמחו בגילומה של דמות מסוג זה, ובמידה מסוימת אף תרמו לעיצוב שלה כפי שאנו מכירים אותו היום. מדובר בגילה אלמגור ובאורלי זילברשץ-בנאי. הראשונה עשתה זאת למשל ב"הקיץ של אביה", השנייה בין השאר ב"כנפיים שבורות" ו"הדקדוק הפנימי". אבל הן לא לבד - היה כמובן את האמא הקיבוצניקית האובדנית שגילמה רונית יודקביץ' ב"אדמה משוגעת", וגם דמות האם הבולטת ביותר (ולמעשה הבולטת היחידה) שהיתה השנה בקולנוע הישראלי העכשווי, יעל אבקסיס ב"ערבים רוקדים", לא הרימה את האווירה אלא רק ביטאה את הקושי המדכדכך של הקיום בו אנו נתונים. "איפה את חושבת שאת חיה?", אומרת דמותה לחברתו היהודייה של הגיבור הערבי באחד מרגעי השיא של הסרט, בחיתוך דיבור ובהבעת פנים חמורי סבר, קשוחים ומפוכחים, שהבהירו לנו את היותה היחידה מבין הדמויות שבאמת מבינה איפה אנחנו חיים.
כאן טמונה נקודה מהותית. כל הנאמר פה לא בא כדי למתוח ביקורת על הקולנוענים המקומיים. גם כי זה בסך הכל ציון עובדה, וגם כי המשא שהיוצרים מקפידים להניח על כתפיה של האם מראה איזה חשיבות הם מייחסים לה. הרי בכל המקרים שצוינו לעיל, האמא לא שקועה ביגון סתם ככה, והוא גם לא פרטי שלה בלבד אלא מסמל משהו רחב יותר - חוסר היכולת של ניצולי השואה להניח את עברם מאחור, חוסר היכולת של הקיבוץ לקיים את הבטחותיו, חוסר היכולת של ירושלים לחיות בדו-קיום אמיתי בין יהודים לערבים וכיוצא בכך. אמא יהודייה היא בדרך כלל לא יותר מקלישאה, קוריוז, אתנחתא קומית. אמא ישראלית היא עולם ומלואו.
לכן, לנוכחותה יש כמובן משקל, אבל לעתים להעדר שלה יכול להיות תפקיד לא פחות גדול. בסרטים ישראלים רבים מן העת האחרונה האם לא קיימת בכלל או רק בקושי נמצאת על המסך, אבל זה לא אומר שהיוצרים מתעלמים מן המשמעות שלה בחברה.
להיפך: ב"שש פעמים", למשל, האם מופיעה למשך דקות ספורות בלבד, ומתנהלת באדישות ופסיביות מוחלטת, וזה המהלך העלילתי שבא להדגיש בצורה החדה את הכישלון הדורי ואת הניוון החברתי שאיפשרו כאן היווצרות של עולם נטול ערכים בו איש הישר בעיניו יעשה. גם החלל שהשאירו מאחוריהן האמהות הלא מתפקדות ב"את לי לילה" ו"הגננת" לא נלקח כמובן מאליו, אלא יצר את הוואקום שמתוכו נולדו העלילות של הסרטים הללו.
בסיכומו של דבר, החשיבות שהקולנוע הישראלי מקנה לדמויות מסוג זה לא רק מראה באיזה רצינות הוא מתייחס אליהן, אלא גם באיזה רצינות הוא מתייחס לעצמו. אם הוא לא מרשה לאמא שלו להיות אנקדוטלית, זה בעיקר מפני שאינו מרשה לו עצמו להיות כזה.
ובכל זאת, יש קולנוענים שמשמרים גם בישראל את המורשת של האמא היהודייה, ומוכיחים כי אפשר לעשות זאת בצורה שתתעלה מעל הקלישאה. מדובר, למשל, באהרן קשלס ונבות פפושדו: באחד הרגעים המוצלחים ביותר בסרטם האחרון והמהולל, "מי מפחד מהזאב הרע?", עומד הגיבור לענות ללא רחמים את קורבנו האומלל, אלא שהתוכנית הזדונית וחסרת הפשרות מופרעת בידי טלפונים בלתי פוסקים מאמו, שמתעקשת לדרוש לשלומו, להביע דאגה לבריאותו, להציע לבוא לבקר אותו ובידיה תרופת סבתא וכמובן להפעיל עליו את מיטב מנגנוני הפאסיב-אגרסיב ולמלא אותו ברגשות אשם לאחר שהוא מן הסתם מסרב לאפשר לה לבקר אותו מיד באותו רגע.
בהקרנות שבהן הייתי, הקהל צחק בקטעים רבים של הסרט, אבל שום דבר לא שיעשע אותו כמו אותן שיחות עם האמא היהודייה. ולא רק בגלל שהן מצחיקות כשלעצמן, אלא מפני שזו הברקה שיש לה אמירה: קשלס ופפושדו מקפידים לשעתק במדויק ב"זאב הרע" את כל המאפיינים המבדרים של האם הזו. אך בשעה שאלה בדרך כלל שימשו לקומדיות תמימות, כאן הם שותלים אותם בלבה של הזוועה. והניגוד הזה, בין האמא הסטריאוטיפית שמנדנדת על פולקע בזמן שהבן שלה עומד להוציא למישהו את הקישקעס, מסמל בצורה הטובה ביותר את מה שהסרט (כמו "שש פעמים") מדבר עליו: את העיוורון של ישראל למה שקורה בה מתחת לפני השטח.
אז אולי "הזאב הרע" יהיה מי שיעיר לחיים את האמא היהודייה, ויאפשר לה לחזור לבמה ולחלוק זמן מסך עם האמא הישראלית. כך או כך, אם הצופים יבואו בטענות על איכות התוצר או הקולנוע המקומי בכלל, שתיהן יגידו אותו דבר - "את זה ירשתם מאבא שלכם, לא ממני".