בשנת 2000 תבעה קשישה יהודיה אמריקאית בשם מריה אלטמן את ממשלת אוסטריה בדרישה שיחזירו לה את מה שלקחו. שישים שנה קודם לכן נאלצה אלטמן לברוח מהמדינה מאימת הנאצים, שרצחו את משפחתה והחרימו את רכושה שכלל, בין היתר, את הציור המפורסם של גוסטב קלימט, "האישה בזהב", שהוא למעשה דיוקנה של דודתה של אלטמן. הדיוקן הפך לאחד מאוצרות האמנות הידועים ביותר של אוסטריה ואחד הציורים היקרים ביותר אי פעם עד שפתאום באה הזקנה הזאת, בעזרת עורך דין נמרץ וחסר ניסיון, ודרשה לקבל אותו לרשותה. זה כמו שיבוא נכד של לאונרדו דה וינצ'י וידרוש מהלובר לקבל לידיו, ומיד, את המונה ליזה.
כל זה, והמאבק המשפטי שהתחולל בעקבות זאת, קרה באמת. הסיפור תועד בסדרת כתבות של אן-מארי אוקונור, שהפכו לספר ואחר כך לסרט. אין ספק שהסיפור מרתק היינו קוראים בכיף כתבה על הנושא בעיתון סוף שבוע, או מאזינים לתיעוד ברדיו, או רואים כתבה תיעודית בטלויזיה. נדמה שהיה פה גם חומר לסרט תיעודי מרתק, אבל במקום זה עשו ממנו סרט בדיוני, וכאן משהו לא עבד.
הסיפור הוא בעיקרו דרמה משפטית. הקונפליקט העיקרי מתרחש בבתי משפט, בערכאות שונות ובמדינות שונות, ואתם יודעים איך זה בדרמות משפט: יש טיעונים ונאומים מבריקים, שמשכנעים אפילו אתכם בצדקתו של צד אחד ברגע אחד, ושל הצד האחר ברגע הבא; ראיות חדשות ומפתיעות שמגיעות ברגע האחרון ונאומי סיום מבריקים ומרגשים. רק שכל זה לא קיים כאן. המאבק אולי סבוך מבחינת התפלפלויות החוק, אבל לא מבחינת מה שאנחנו יכולים להבין, או מבחינת הטיעונים. האמריקאים אומרים "תביאו לנו את זה כי זה שלנו", והאוסטרים אומרים "לא רוצים". כך שוב ושוב בכמה וריאציות וניסוחים שונים.
מבחינתנו, הצופים, אין דילמה ברור מי צודקת פה ומי טועים. השאלה היחידה היא האם הקשישה ועורך דינה יתעקשו וימשיכו להיאבק נגד הסיכויים עד הסוף, ואת השאלה הזאת הסרט מבטא באוסף של מוסכמות מוכרות ודי עייפות. היא רוצה להילחם עד שהיא מתעייפת; הוא עושה את זה בשביל הכסף, אבל אז משתכנע לעשות את זה בשביל הצדק (או, על פי התרגום האידיוטי, למען "מערכת המשפט". המתרגם ישראל אובל עדיין מזלזל בעבודתו).
הסרט מגיע חמוש בכוונות טובות, ובשחקנים טובים. את בעלת התמונות ועורך הדין מגלמים הלן מירן וראיין גוסלינג. שניהם שחקנים מצוינים וחביבים, אם כי הם לא בדיוק עושים כאן את תפקידיהם המאתגרים ביותר. מירן לא קיבלה פה שום דבר לעשות מלבד תפקיד ה"זקנה העיקשת החמודה" הסטריאוטיפי, ש"מלון מריגולד האקזוטי" ודומיו מלאים ברבים כמוהו. ריינולדס חביב וחסר ביטחון במידה הנכונה אבל גם הדמות שלו תלויה בהתפתחויות פתאומיות ולא הגיוניות.
מכיוון שלסיפור בהווה אין מספיק נפח, נוספו לו פלאשבקים על המלטותה של אלטמן מאוסטריה במלחמת העולם השנייה. אבל החצי הזה של הסרט סובל מבעיות דומות לאלה של החלק הראשון: זה לא שהוא עשוי באופן רשלני או משוחק גרוע, הוא פשוט קצת חסר טעם. התוצאה הרי ידועה מראש, והוא לא מספר לנו משהו שהדמויות בזיקנתן לא סיפרו לנו ממילא. אגב, את אלטמן בצעירותה מגלמת טטיאנה מסלני המבריקה מ"אורפן בלאק", אבל היא לא זוכה לבטא פה תשיעית מהכשרון שלה.
איך סיפור נהדר יכול להפוך לסרט מאוד בינוני? אולי "האישה בזהב" היה צריך תסריט טוב יותר, שמונע פחות על ידי קלישאות ויותר על ידי האלמנטים המדהימים האמיתיים בסיפור. ואולי זה פשוט לא היה צריך להיות סרט, על כל פנים לא סרט עלילתי. יש דברים שנשמעים טוב יותר בדוקומנטרית.
ומה אתם חשבתם על "האישה בזהב"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק