הפרק הטרי של "מהיר ועצבני" הוא כבר השביעי בסדרת הסרטים, וצפויים לו לפחות עוד שלושה המשכונים. לכן, הוא לכאורה לא יותר מאשר חוליה בשרשרת הלהיטים המצליחים הללו, אלא שבכל זאת משהו מייחד אותו.
העובדה שכוכבו פול ווקר מת בתאונת דרכים במהלך הצילומים, מכניסה את הסרט לרשימה העגומה של סרטים שאנשי הצוות שלהם מתו לפני תום ההפקה; והדרך המשוכללת שבה "מהיר ועצבני 7" התמודד עם האובדן, הופכת אותו לתוצר הקולנועי שמילא חלל כזה בדרך השלמה ביותר. עשרות מיליוני דולרים, אפקטים ממוחשבים חדשנים ושינויים תסריטאים הכל נעשה כדי לשמור על דמותו של השחקן המנוח, אף שהוא עצמו כבר לא היה זמין לצילומים למרבה הצער.
למרות כל השינויים תוך כדי תנועה שנכפו על הסרט, העלילה שלו לא הלכה לעזאזל והוא מצליח להציג סיפור קוהרנטי, אם כי לא מעניין במיוחד: לאחר שהגיבורים השכילו להכניע בפרק הקודם את הארכי-נבל אוון שואו ונפרדו איש איש לדרכו, מתברר כי אחיו חי ותאב נקמה, כך שהם נאלצים להתאחד מחדש כדי להביס גם אותו.
האיחוד מחזיר אל מאחורי ההגה את מרבית כוכבי הפרקים הקודמים לא רק ווקר, אלא גם וין דיזל כמובן, דה רוק, מישל רודריגז, טייריז גיבסון ואחרים. שרביט הבימוי, לעומת זאת, עבר לג'יימס וואן, שעד כמה הפליא ליצור סרטי אימה בסדר הגודל של "המסור", "יעד סופי 3" ו"הרוע שבפנים", וכאן מוכיח שהוא מיטיב גם לביים אקשן, כולל בסצנות המתאגרות שכוללות מכוניות מעופפות ושאר פעלולים וירטואוזים.
לעומת זאת, למגינת לבם של הצופים המקומיים שהפכו את שני הסרטים הקודמים בהשתתפותה לשניים מהלהיטים הגדולים בתולדות השוק המקומי, מקומה של גל גדות נפקד הפעם. היא מגיחה רק לרגע על גבי תמונת סטילס שהדמויות מביטות בה. אך חסרונה נשכח כיוון שהגיע במקומה חיזוק נשי בעל שיעור קומה נטלי עמנואל, שפרצה ב"משחקי הכס", וכאן מגלמת האקרית שנקלעת לדרכה של החבורה ומושיטה להם יד. הצעירה הבריטית היא הבשורה הגדולה שיוצאת מן הסרט הזה ואחת התגליות הקולנועיות המרנינות של השנה פוטוגנית להחריד, ממזרית ותוססת, כריזמטית ומלאת עוקץ. אין ספק שעוד נראה ממנה הרבה בזמן הקרוב.
לעומת זאת, תוספת פחות מוצלחת לסרט היא הליהוק של ג'ייסון סטיית'ם כמנוול. כהרגלו, האגרופן הבריטי עושה את עבודתו כהלכה, אבל עצם הבחירה בו נדמית מלכתחילה כטעות. הספציאליטה שלו היא הרי תוצרי אקשן סוג ב', נחותים מהרמה של "מהיר ועצבני", כך שהוא למעשה לא יכול להביא שום ערך מוסף. במקום לרתום שחקן משנה שירים את התוצאה למעלה, גייסו כאן המפיקים מישהו שמושך אותה מטה ומשרה עליה אפרוריות. הדבר הכי רע כאן הוא האיש הרע.
ובכל זאת, בסך הכל הסרט מצליח לכבד את מורשתו של ווקר. הוא משלב יפה בין אקשן ביבשה ובאוויר ובין המכוניות המהירות לאגרופים הקפוצים, ומגיש בידור אנרגטי, קשוח, קצבי ומהנה.
זה כמובן מבטיח לסרט עוד הישגים מרשימים בקופות ומצדיק את תחילת העבודה על ההמשכונים, אך זה לא ימנע מרבים לזלזל בו. לא מעט מבקרים רואים בסדרת "מהיר ועצבני" כלא יותר מהתפוצצות טסטוסטרון ריקה ומטופשות, שמצליחה בקופות מאותן סיבות שמגזיני גברים מצליחים בדוכנים, אך אין בה ערך מעבר לזה.
אך מי שמקלים ראש ב"מהיר ועצבני" מתעלמים משני ממדים מהותיים נוספים שקיימים בו נוסף לכל המירוצים והפיצוצים. קודם כל, זאת סדרת הסרטים היחידה שמעניקה מקום ראוי למיעוטים. בלהיטי פעולה הוליוודיים אחרים, המושכות בדרך כלל בידי זכרים לבנים. גם כאן יש פול ווקר ז"ל, כמובן, אך בצדו עומדים בגאון שלל נשים וגברים ממוצא איטלקי, היספני ואפרו-אמריקאי. אז אפשר לזלזל בסרט הזה כמה שרוצים, אך בשעה שהוליווד מתעלמת מן המציאות הדמוגרפית ומשמרת הגמוניות שהתאימו לשנות השלושים, רק הוא באמת מביא לידי ביטוי את רוח ה"Yes, we can".
שנית, "מהיר ועצבני" היא לא רק סדרת אקשן היא גם סאגה, עם דמויות ראשיות שעוברות מפרק לפרק, ויש להן אישיות, ערכים ובעיקר חיים אישיים מפותלים, כך שלסרטים יש גם רובד דרמטי, סנטימנטלי אפילו. זה היה נכון לפרקים הקודמים וזה בולט ביתר שאת גם הפעם, בה כל העלילה נבנתה כמחוות פרידה לדמותו של פול ווקר. מותו בטרם עת מרחף כאן לאורך כל הדרך, כענן קודר.
כמו בכל סרט פעולה, "מהיר ועצבני 7" כולל שלל פעלולים שאנו מתענגים מהצפייה בהם, אבל משתדלים לא לחשוב עליהם יותר מדי, כי ברור שאין להם שום היתכנות בעולם האמיתי. בדרך כלל הקולנוע עושה את המיטב לשמר את האשליה המוחלטת שבו, אבל כאן המציאות לא יכולה שלא להטיל צל: בכל פעם שאחת הדמויות מזנקת עם המכונית מגג בניין וכיוצא בכך, אנחנו ישר מבינים מה יקרה אם ננסה את זה בבית, שכן נוכחותו של פול ווקר מזכירה לנו את החיים עצמם.
ומה אתם חשבתם על "מהיר ועצבני 7"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק