"מכל מלמדיי השכלתי ומכל זוועות הכדור נשברתי
אך בזכות אוהביי עניי ומחבקיי
קמתי ונפלתי ושוב קמתי.
בידיהם האוהבות, החומלות, המנחמות
כשליבי פצוע וראשי נגוע
עטפו אותי בשמיכת פוך, נוצת זהב
והניחו אותי בעדינות בעריסת יהלום".
את הביקורת הזו מוטב לפתוח עם הודאה: לבושתי לא נחשפתי מספיק לגבריאל בלחסן לא כאמן סולו, לא באלג'יר, לא בכלל וכשכן נחשפתי, התקשיתי להתחבר. המילים תמיד עשו את שלהם ופגעו איפה שצריך לפגוע, אבל אשר למוזיקה, ובכן, בדרך כלל העדפתי מוזיקה אחרת. אלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שכדי להעריך את "גבריאל בלחסן" ספר הזיכרון והמורשת בהוצאת המשפחה והתו השמיני לא חובה להכיר, לאהוב או להעריץ.
לשיר שלמעלה אין שם או כותרת, והוא אחד מכמה קטעים שגבריאל בלחסן לא זכה לפרסם בחייו, וכעת מתפרסמים למעלה משנה וחצי אחרי שהושם בעריסת היהלום של החיים. כמוהו יש עוד כמה, טובים וטובים עוד יותר, ולצדם עשרות שירים שהולחנו לאורך השנים. הדף, הדפים, עושים עימם חסד. יש מעט מאוד כותבי רוק ישראלים שיכולים להיקרא כל כך טוב על הדף, בלי דיסטורשן ותופים ומכונות עשן מסביב. השירים של בלחסן עומדים במבחן הזה. עומדים, ובועטים לך בקרביים.
סביר להניח שהטקסטים שמופיעים בספר הם הטקסטים שבלחסן כתב במדויק, וזה אומר לעתים מיעוט בפיסוק ובשבירת שורות. ניתן רק לשער שלבלחסן היתה כוונה מאחורי זה גם כששר, גם כשכתב: הוא לא נותן לך לנשום, יוצר זרם תודעה שמתחיל ונמשך ונמשך ונמשך ולא נגמר, לעתים גם כשהוא נגמר. זה עוצמתי ואמוציונלי וזורק את הקורא, למספר רגעים, הכי קרוב שאפשר לראשו נטול ההפסקות והמנוח של בלחסן. ב"כדורי הרגעה בדבש", למשל, אין אפילו פסיק אחד רק כמה נקודות, מדי פעם, וגם זה בקושי. שיריו הארוכים מרגישים ונקראים יותר כפרוזה משירה, וזה כלל לא משנה, כי התוכן כאן הוא הנושא.
הבלגן של בלחסן דחוס יחד, וגם בזה כנראה שיש היגיון: הדחיסות עושה סדר בבלגן רגע לפני שהוא מתפזר שוב. השירים מסודרים פחות או יותר בסדר כרונולוגי: לפי אלבומים, לפי סדר השירים שבהם, ומדי שיר או שניים יש גם ציור כזה או אחר - לעתים נהדר, לעתים מטריד, כמעט תמיד מעניין ציורים שהולכים אחורה עד 1990, אז היה בלחסן בן 14. הם בהחלט מוסיפים לחוויה הכוללת.
ניתן רק לשער שאם הסופר או המשורר הממוצע (והחי והאלמוני) היה מגיש כתב יד זהה להוצאה כזו או אחרת לאור, היה מקבל שלל ריג'קטים מבניים, לכל הפחות ואולי גם תשובה שלילית. אבל זה לא רלוונטי. בלחסן הוא לא ממש סופר ממוצע ולא ממש משורר ממוצע. הוא בן אדם. וזהו ספר של בן אדם, בן אדם עם עט ודף וראש קודח ומוח מרתק, שהותיר אחריו חתיכת מורשת קודחת ומרתקת. מעריציו של בלחסן בוודאי ימצאו הנאה גדולה מספר הזיכרון הזה, וגם אלה שלא עשויים להיות מופתעים לטובה, אולי עד מתן צ'אנס נוסף לדיסק כזה או אחר.
ואם בניסיונות שכנוע עסקינן, אז הנה אחד מצוין, הלקוח מתוך שיר נוסף ללא כותרת או שם, שיר שלא פורסם עד צאת הספר:
"אנשים אנושיים עסוקים בלהציל אותנו
מאנשים שעסוקים בלהציל רק את עצמם
אנשים שמצילים רק עצמם
מצילים אותנו מאנשים
שעסוקים בלהציל את העולם"
"גבריאל בלחסן", 112 עמודים, בהוצאת המשפחה ו"התו השמיני"