טיפשים בלי הפסקה: כך הפכו הנאצים לשק חבטות תרבותי

האבולוציה של דמות הנאצי בהוליווד החלה כקריקטורה לכל דבר: אויבים שנועדו להיות טיפשים באופן קיצוני וליפול לרגליהם של המנצחים מהמערב. חמישים שנה לאחר מכן הם יסגרו מעגל ויעברו לצד המגניב. חלק ראשון בפרויקט

  • היטלר
  • נאצים
הגלגול המחודש. נאצים ככוכבי תרבות (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

מציאות ופנטזיה, מדהים לגלות כמה הן יכולות להיות קרובות לפעמים. ב-1 במאי הקרוב (שבוע לפני כן בישראל) ינהרו מיליוני מעריצים אל בתי הקולנוע כדי לצפות בסרט השני בסדרת "הנוקמים". העולם המופלא שיצר ג'וס ווידון עבור אולפני מארוול מתפרש על פני שלושה שלבים של סרטי גיבורים, סדרות ספין-אוף וחוברות קומיקס חדשות. הכל נועד לייצר את החיבור הנכון בין עשרות הדמויות, סיפורי המשנה, הנבלים והאינטרסים שמתרחשים בו במקביל. למעשה, האימפריה הזאת כל כך מוצלחת עד שמוטיב מרכזי אחד מתוכה הפך למציאות מבלי שרובנו נרגיש בכך.

עלילת "קפטן אמריקה", שגם חי בעולם של "הנוקמים", הולידה לראשונה את המושג "הידרה" (Hydra). ארגון טרור בינלאומי רב עוצמה, ששורשיו טבועים עמוק בגרמניה הנאצית של תחילת שנות ה-40 כזרוע טכנולוגית של משטר היטלר. הייחודיות של הידרה היתה היכולת להיטמע בחשאיות בתוך ארגון ש.י.ל.ד - סוכנות הביון האמריקאית שאיחדה את גיבורי העל הגדולים. בכך שאבה הידרה משאבים וידע עד לרגע שבו תחליט לגלות את עצמה לעולם. שרדתם את כל הגיקיות הזו? תחזיקו מעמד, הנה בא הפאנץ': הידרה היא כיום מותג נבלים שזוכה להערצת קאלט ורפרנסים תרבותיים שוטפים. כל זאת כשמדובר בארגון שסמלו הוא הקריאה המצמררת "הייל הידרה" בשילוב תנועת אגרוף מונף כלפי מעלה. הביטוי הגרפי מצמרר אפילו יותר ומורכב מהגולגולת שהיתה למוטיב מרכזי במיתולוגיה הנאצית.

עוד בוואלה! NEWS

צפו: מה קרה כשנסיכות האינסטגרם של ישראל נפגשו למשימה מיוחדת?

לכתבה המלאה
הגולגולת הנאצית בסמל הידרה (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

באוקטובר האחרון דלף הטריילר הראשון של "הנוקמים: עידן אולטרון" אל הרשת ובתגובה משעשעת "האשים" חשבון הטוויטר של מארוול את הידרה במעשה. המחווה התקבלה בהתלהבות גדולה בקרב המעריצים ואתרי האינטרנט הגדולים שמיהרו לדווח עליה. חיפוש קליל ברשת יעלה עשרות ממים ותגובות רשת המבוססת על "הייל הידרה". האם זה אכן מופרך כל כך שהנאצים חוזרים לתפקידם ההיסטורי כנבלים תרבותיים? לכך עוד נגיע בהמשך, אבל הנאציזם הוא כבר ממש לא רק נחלתם של "הרעים". ההוכחה? סמלה של ש.י.ל.ד, הארגון הכה אמריקאי שאמון על שמירת השלום והביטחון בעולמנו, הוא לא פחות מאשר גרסה מודרנית לנשר הנאצי.

יותר מסתם צירוף מקרים. סמל ש.י.ל.ד (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

מקרי? ממש לא. עולם הגיבורים של מארוול הוא בורג קטן ופופולרי בתופעה הולכת ונרחבת של חזרת הנאצים לתרבות שלנו בשנים האחרונות. 70 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה נדמה שהנרטיב הנאצי השלים סיבוב שלם, וחזר בגרסה חדשה ובעלת השלכות לא פחות מטרידות מקודמתה. אפשר לסכם גם את זה בסיסמה של הידרה: "אם תגדעו ראש אחד, שניים חדשים יגדלו במקומו".

אין להם את הביצים לזה

כדי להבין כיצד נוצרה הגרסה המודרנית של הנאציזם בתרבות, חייבים קודם כל להכיר באירוניה המשעשעת של מקורותיו. התפיסה התרבותית של הנאצים התגבשה בימי מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה תעשיית הקולנוע האמריקאית התגייסה בהתלהבות להצדקת המלחמה וחיזוק המורל. כדי להצליח בשיפור מצב הרוח הירוד בעורף נוצרו סרטי המלחמה הקלאסיים שבהם הגרמנים תמיד מפסידים לגיבורי המערב בהירי הבלורית, אבל הנאצים עצמם שימשו בהם כמעט כניצבים שתפקידם לצנוח לקרקע ברגע הנכון. את שרטוט דמות הנאצי הותירו בהוליווד לז'אנר אחר לחלוטין: הקומדיה.

שלושת המוקיונים בקטע מתוך "You Natzy Spy"

אחת ההתייחסות התרבותיות הראשונות אי פעם של הוליווד להיטלר התרחשה ב-1940 כשהרכב שלושת המוקיונים (The Three Stooges), כוכבי הז'אנר, שיתפו פעולה בסרט הקצר "!You Natzy Spy". העלילה מתארת מדינה פיקטיבית שאזרחיה מחליטים לעבור לדיקטטורה ומחפשים אנשים טיפשים מספיק כדי לעמוד בראשה. לתפקיד נבחרים היטלר, גרינג וגבלס. הסאטירה על ניסיונותיהם הכושלים של השלושה להצליח במשימתם כנבלים, היתה רק החימום לקראת "הדיקטטור הגדול" שיצא כעבור תשעה חודשים. צ'רלי צ'פלין הציג אז את היטלר (שנקרא אדנואיד הינקל) כדמגוג צעקני, לעג להיסטריה והפאתוס בנאומיו והתעלה על כולם בסצנת הגלובוס המופתית שמסבירה למה היטלר אינו מסוגל לשלוט בעולם.

סצנת הגלובוס מתוך "הדיקטטור הגדול"

הדימוי הטיפשי והמגוחך של היטלר דבק מהר מאד גם בנאצים בכלל. "להיות או לא להיות" ב-1942 תיאר את עלילותיהם של קבוצת שחקנים בוורשה הכבושה, שמערימים על הנאצים בכך שהם מתלבשים ומדברים כמוהם. עשור לאחר מכן הצטרפו לחגיגה גם בילי ויילדר עם "סטאלג 17" שלעג לשומרים הנאצים במחנה שבויים, ו"המפיקים" של מל ברוקס שעסק באדם המנסה להעלות את המחזה הגרוע ביותר בתולדות ברודוויי - אתם כבר יכולים לנחש מה הנושא. המגמה הזאת נמשכה עמוק אל סוף שנות ה-60 ועיצבה את התפישה של העולם המערבי את הנאצים כדמויות עלובות, מגוחכות ונחותות. ככל שהתרחקנו מסיום המלחמה התקבל הרושם שהנאצים הם למעשה לא יוצלחים חסרי מזל, שאמנם ניסו להפוך לאימפריית רשע אבל מעולם לא היו מסוגלים לכך באמת.

"האביב של היטלר" מתוך "המפיקים"

מונטי פייתון מפגישים בין הנאצים לתרבות הבריטית

קרטמן הופך להיטלר בקטע מתוך "סאות' פארק"

היטלר במכון הכושר מתוך "איש משפחה"

ככל שהתרחקנו מסיום המלחמה התקבל הרושם שהנאצים הם למעשה לא יוצלחים חסרי מזל, שאמנם ניסו להפוך לאימפריית רשע אבל מעולם לא היו מסוגלים לכך באמת

ההגחכה של היטלר הגיעה גם בגרסה מוזיקלית שליוותה אותו לאורך השנים. זה קרה כשמארש צבאי תמים שנכתב על ידי קצין בריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, "Colonel Bogey March", הפך להמנון ההתרסה "Hitler Has Only Got One Ball". המילים מציגות את הגבריות של ראשי המפלגה הנאצית באופן מפוקפק במיוחד.

Gouring has only got one ball
Hitler's [are] so very small
Himmler's so very similar
And Goebbels has no balls at all

הגרסה הזאת לא רק פגעה במקום הכואב של הגרמנים, אלא גם התאימה כמו כפפה לנרטיב הבזוי של הנאצים בכלל והיטלר בפרט. בסרט המלחמה זוכה האוסקר "הגשר על נהר קוואי" מרחף הלעג הזה כבר מהרגע שבו השבויים הבריטים נכנסים למחנה. אמנם שם מדובר בכלל בשובים יפנים, אבל המסר נותר זהה. השבויים שורקים את המארש המוכר מבלי לבטא את המילים, מחזקים את עצמם בידיעה שהאויב טיפש וחסר אשכים. השיר המלא (עם המילים הפעם) הופיע בספריו של תומס פינצ'ון, בביצוע של בט מידלר בסרט "Divine Madness" , בתוכניות סיטקום בריטיות ואפילו במחזות זמר.

סצנת הכניסה למחנה מתוך "הגשר על נהר קוואי"

המסקנה הדי מדהימה היא שהנאצים היו יכולים להיות מוחלפים בכל רשע אחר ולא משנים את מהותו של הסרט. לעובדת היותם נאצים כלל לא ניתנה משמעות

האימה האמיתית של הנאצים כארגון אידאולוגי מאורגן, יעיל וחסר רחמים, נשמרה בעיקר לסרטים ביוגרפיים אודות השואה ומחנות השבויים. הקולנוע הפופולרי בחר "להגן" על הצופים מפני המשמעות האמיתית של הנאצים כדי שניתן יהיה להחליק אותם טוב יותר בגרון. בהמשך, האבולוציה של הנאצים התקדמה מגיחוך לגנריות. "שודדי התיבה האבודה" מ-1981 הציג את המאבק בין אינדיאנה ג'ונס לחוקרים הנאצים על פריט ארכיאולוגי נדיר ומסוכן כקרב בין טוב לרע, כאשר את הקונטקסט לגבי תפישת העולם של הגרמנים מותיר סטיבן ספילברג מחוץ לסרט. למעשה החלק המעניין לגבי הסרט הוא שאינדיאנה ג'ונס מפסיד בו. הנאצים מביאים לחורבנם שלהם בגלל ההיבריס שמוביל אותם לפתוח את ארון הברית. המסקנה הדי מדהימה היא שהנאצים היו יכולים להיות מוחלפים בכל נבל אחר ומהותו של הסרט לא היתה משתנה. לעובדת היותם נאצים כלל לא ניתנה משמעות.

זה לא המקרה היחיד שבו שדווקא ספילברג, האיש שמזוהה כל כך עם "רשימת שינדלר", "מינכן" ופרויקט ההנצחה של השואה, עמד במרכז תהליך הרדוקציה של הנאצים. ב"להציל את טוראי ריאן" נראים חיילי בעלות הברית נקטלים באלפים בקרב על חופי נורמנדי, נלחמים ברחובות ומקריבים את חייהם במאבק להציל חייל שבוי. אלא שהקונטקסט נותר בעיקר במוחו של הצופה, מכיוון שהחיילים הגרמנים מוצגים פשוט בתור הצד השני. פנים רנדומליות שעומדות בדרכם של גיבורנו אל קו הסיום. זוהי כמובן לא המצאה של ספילברג, הגרסה הזאת של אויב גרמני חסר הקשר הופיעה בשורה ארוכה של סרטי מלחמה מ"היום הארוך ביותר" ועד "תותחי נברון". ההבדל הוא שבעוד שהאחרונים נעשו בשני העשורים שאחרי המלחמה, ספילברג שלף את קלף האויב חסר הפנים בשנת 1998.

סצנת הסיום של "שודדי התיבה האבודה":


החלק השני של הכתבה יפורסם במגזין סוף השבוע של וואלה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully