ארבעת הסרטים מבית טלעד - "לבנה יקירתי", "כל מה שיש לי", "זנב של עפיפון" ו"1000 קלוריות" (לפי סדר ההקרנות), שהופקו תחת כותרת הגג "מראות אשה" ותוסרטו, בוימו ונערכו על ידי נשים - אינו פרויקט פמיניסטי. לא שהוא מתיימר להיות כזה. להפך. מהצהרת הכוונות עולה שעשו שם שמיניות כדי לברוח מהמילה המכוערת-עם-השפם הזאת. אלא שבנתיב הבריחה שכחו להיזהר מפני שוביניזם של ממש.
הם קוראים לזה "אמירה על בחירה נשית". או יה. ובמה בוחרות גיבורות הסרטים, ה"רגילות" במוצהר? האם הן נשים קשות יום שמגלות לפתע שמרעילים בארות ליד הבית שלהן ויוצאות למסע טיהור? האם הן זמרות שמגלות שלהיות מסטולה בפסגה זה על הפנים? האם הן פקידות לוזריות שנאבקות על תנאי שכר שווים? האם הן חולמות על היחידה הקרבית הכי מובחרת? או אולי הן סתם נשים עם יחסים לא פשוטים עם אמא שלהן? לא. הגיבורות של ארבעת הסרטים חולמות, אוכלות, ישנות ועוסקות בגבר שרוצה אותן (יש!) או שלא רוצה אותן (שיט!). אז ככה:
1. לבנה הדוורית שמטופלת באמא זקנה הולכת לערבי פו"פ ומתאהבת באיבגי עם זקן ומשקפיים. מאותו רגע אין לה חיים ומצבה ההורמונלי מוכתב על ידי מידת הנחמדות שלו כלפיה בחדר המדרגות. דרכו היא ממציאה לעצמה חיים מעניינים, היא כותבת לו מכתבים עם תיאורי נוף, והוא מתנהג כמו חרמן מהסוג הספורט-אלגנטי. כשהוא מתנכר אליה החיים נראים לה שוממים וחסרי סיבה. יש הפי-אנד.
2. בחורה אומרת לבחור "אתה כל מה שיש לי" דקה לפני שהוא מת. היא בונה לעצמה חיים חדשים, יש לה ילדים, והיא מגיעה לשערי שמים כאשה זקנה. מסתבר שהוא חיכה לה חמישים שנה במסדרון המעבר לעולם הבא, וכעת עליה לבחור: האם להיות כוסית של הלייף איתו בגן עדן אבל במחיר שיכחה מוחלטת של ילדיה, או להזדקן בעולם הבא בלעדיו אבל עם זכרונות. תנחשו מה היא בוחרת. וזה עוד אמור להצחיק. אחרי זה גם בעלה מגיע לעולם הבא ונעלב מבחירתה ונהיית סמטוחה שלמה. הקונפליקטים הפנימיים מתבטאים בריצה אינסופית במסדרונות, או שאולי זאת סתם קומדיית טעויות. אמא'לה.
3. דלית קהן (אסרטיבית ואנטיפטית. עורכת דין שמחכה למינויה כשופטת), סמדר קילצ'ינסקי (אשת השגריר שלנו ביפן. עושה מדיטציות) ואסתי זקהיים (חבר'המנית קומפולסיבית. נשמה. בעלת סוכנות נסיעות) הן חברות טובות שנוסעות לספא. הן עסוקות בספירת קלוריות ודאגה לגברים שלהן. אנחנו צריכים להאמין שהן נורא משוכללות, נשות העולם, קרייריסטיות, עם דילמות עמוקות ושפע אדיר של מודעות עצמית, למרות שכל הסרט כולו הוא שיחת בנות ברמה שהיתה נשארת על רצפת חדר העריכה של דנה מודן.
4. ילדה טום-בוי מבקרת אצל סבא וסבתא בחופש. גם הדודה שנוהגת להתאשפז מדי פעם חיה שם. האם היא עסוקה בבריאות הנפש שלה? האם יש לה מינימום מוטיבציה להשתלט על ההתפרצויות שלה? איזשהו חשבון נפש? תובנה? השלמה עם מצבה? מה פתאום. היא עסוקה בלהסתובב יחפה עם קומבניזונים (סימן היכר למחלת נפש של נשים. קוד בקולנוע הישראלי לאשה שקשה לה) וללכוד ברשתה מושבניק אנמי שיציל אותה מעצמה. בלעדיו היא חצי בנאדם. יש גם עפיפון שמסמל את מצבה הנפשי וגם, כן, כן, את החופש.
זהו בעצם פרויקט המעיד, מעל ראשן של היוצרות, על מצב הסטרייטיות האשכנזיות. משכנעים אותנו שעליבות הנפש הזו היא בחירה חופשית, וכל הגיבורות בוחרות להיות שפוטות אנמיות של גברים. כולן בוחרות להישאר במקומן. הן מפחדות להיות לבד, הן מסתפקות בפירורים, הן לא מחשבנות על כבודן העצמי. המסר העיקרי העולה מהסרטים הוא הוויתור, ההתפשרות, הייתור העצמי. הן לומדות לקבל את הבאסה בסבבה, וטלעד ממליצה גם לנו לעשות את זה.
(ונקודת האור: אורלי זילברשץ-בנאי, שפשוט אי אפשר לשבוע ממנה. אשה נדירה. שווה סרט).
*הסרט "לבנה יקירתי" יוקרן היום (ראשון) ב-21:50, שלשת הסרטים הנוספים יוקרנו בימי רביעי ב-21:45 בערוץ 2
באסה
22.9.2002 / 10:40