בחור עם אוזניות 01: השירים שכדאי לכם להכיר כרגע

כשאת גם ההחתמה הראשונה בלייבל של רובין, גם בת של לוחמי חופש כורדים וגם מופיעה בצורה חושפנית בקליפים פרובוקטיביים, ברור שיהיה רעש סביבך. לכן לא פלא כי המוזיקאית השוודית Zhala משכילה למשוך תשומת לב, אך כפי שמוכיח הקטע החדש שלה, ההמולה סביבה ראויה, ולא רק בגלל כל מה שמסביב אלא בגלל המוזיקה נטו.

יותר מאשר את הפטרונית שלה, Zhala מזכירה כאן את גריימז, אך עם נגיעות אוריינטליות, כיאה למוצאה. מובן שהיא עדיין לא מגיעה לרמה של האלילה הקנדית וגם לא לזו של רובין. הקליפ, ומלכתחילה השיר, סובל מבוטות יותר, אבל בכל זאת יש בו עוצמה והוא מצליח לתפוס ולייצר סקרנות לגבי הקטעים הבאים של הכישרון השוודי החדש.

מי שמחפש עוד מוזיקה אלקטרונית עם טאץ' אוריינטלי ימצא אותה אצל פייקאייר, שדווקא אין לו שום רקע מזרח-תיכוני: מדובר בשם הבמה של תיאו לה-ויגורו, צעיר אריסטוקרטי מצפון צרפת. עד לפני כשנה הוא היה אלמוני גם במולדתו, אך אז בנה לעצמו קהל הודות לאי.פי הראשונים שלו, ובעיקר בזכות הקטע המהפנט הזה, שיצא בקיץ הקודם וכבר מזמן חצה את מיליון הצפיות ביוטיוב וסידר לאמן הופעות באולמות המכובדים ביותר בעיר האורות.

ההצלחה הזו לא מפתיעה: בשילובו בין מזרח ומערב הוא מן המוזיקאים הצרפתיים היחידים שמשקפים בימינו את המציאות החברתית-תרבותית המשתנה במדינה, דבר שהוא עושה גם במעדן החדש שלו, שכרגיל אצלו מגישה נעימה קצבית, מסתלסלת וחושנית.

והנה עוד שני מוזיקאים צעירים ומבטיחים מצפון צרפת עם שם במה. הראשון בהם הוא ז'רום פנה, שמכנה עצמו Broken Back על שם בעיות הגב שהיו לו מרוב עבודת פרך בעת שהרוויח את לחמו בשל עבודות שאינן קשורות ישירות למוזיקה. בעתיד אולי כבר לא יהיו לו בעיות פרנסה, שכן האי.פי החדש שלו מציג פופ-פולק משובח. כל אחד מן השירים בו, למשל זה שמספר על האיש המאושר בכדור הארץ, כה מתוקתק ואופטימי עד שנראה כי נולד כדי ללוות פרסומת לבנק.

ולסיכום הפרק הצרפתי: Ducosy הוא שם הבמה של מפיק מוזיקלי ילדון מליל, שמתמחה בצ'יל האוס והטראק החדש שלו הוא הראשון שעורר הדים. כיאה לשמו, "מרימבה", הוא אכן מרים ואף מדבק בזכות שלל המניפולציות הזולות אך האפקטיביות שבו. איך אפשר לעמוד בקסם צלילי קסילופון וצחוק של תינוק?

מצרפת נעבור לשכנתה אנגליה ולשירים מרימים פחות. ג'ורג' אורוול אמר פעם שהבריטים שמחים רק כשהם אומללים, ואכן למוזיקה הבריטית יש היסטוריה ארוכה של מלנכוליה. רבקה קלמנטס, צעירה מבריסטול, הצטרפה אליה בגאון בשנה שעברה עם השירים הראשונים וממיסי הלב שלה, והיא משמרת את המסורת גם במזמור הדיכאון הטרי הזה, שמשתמש במשחקי מילים כדי לשיר על אהבה טהורה שירדה לטמיון.

אך בניגוד למילה השנייה בשם השיר, אין זה בזבוז להקשיב לרבקה קלמנטס. בדומה למילה הראשונה, זהו עונג טהור.

רבקה קלמנטס עוד אלמונית, אם כי לא לזמן רב - הקיץ כבר תעשה לראשונה סיבוב פסטיבלים במולדתה. בני עמה Young Fathers מפורסמים הרבה יותר, אם כי עוד לא כל כך רכשו לעצמם מעריצים מחוץ למדינתם. בה, הם כבר מזמן מוכרים כאחד הקולות המוזיקליים-פוליטיים-חברתיים המרכזיים בתקופה טעונה זו, ואף זכו השנה בפרס המרקורי, האוסקר של המוזיקה הבריטית.

העיטור לא הוביל את ההרכב הסקוטי לנוח על זרי הדפנה. אלה זמנים סוערים מכדי לעשות זאת, כך שיש להם אלבום חדש ומשובח כרגיל, "גם גברים לבנים הם גברים שחורים", והשבוע הם הוציאו קליפ חדש לאחד השירים הטובים בו, שלאור שמו יוכל לשמש המנון ההפסד הצפוי של הלייבור בקלפי.

בין האלמוניות של קלמנטס והפרסום של יאנג פאדרז נמצאת שורה, בריטית גם כן, שמאז התגלתה בשנה שעברה דורך כוכבה אט-אט. בין השאר זכתה להשתחל לרשימה המסורתית והיוקרתית של השמות שה-BBC מסמן כי כדאי לעקוב אחריהם, וגם לחתום על חוזה עם פולידור, מטובות חברות התקליטים במולדתה, שתוציא בהמשך השנה את אלבומה הראשון.

עד שהוא יגיע, אפשר ליהנות מהקליפ הטרי שלה, שיצא בסוף השבוע האחרון. שורה, שגדלה במנצ'סטר כבת לקולנוען בריטי ושחקנית רוסייה, מוכיחה בו שוב כי היא האישיות הכי מצטיינת בשם הזה מאז השוער האגדי של מכבי.

ומבריטניה למושבת העונשין שלה לשעבר. על Wilsn לא ידוע עד כה דבר, מעבר לכך שהיא ילידת מלבורן שבאוסטרליה, וכי השיר הראשון ששיחררה, מלמד שיש לה קול גדול. אפשר לקוות שבעתיד יהיו לה קטעים טובים ממנו, בהם תוכל להביא את הנשמה שלה לידי ביטוי בצורה מרגשת יותר. בהנחה שזה אכן יקרה, ניתן לסמן אותה כאחת ההבטחות המסקרנות של הסול כרגע.

ועוד כישרון תושב מלבורן: מאחורי השם היפה Japanese Wallpaper מסתתר גבריאל שטרום, ילדון יהודי בן 18, שאגב דובר עברית, מבקר רבות בארץ וחובב מוזיקת אינדי ישראלית (בעיקר את גרדן סיטי מובמנט כמובן).

הפרויקט של שטרום התגלה לראשונה בשנה שעברה עם השיר היפהפה "Breath In", שהגיע עד פסקול "הלוואי והייתי כאן" של זאק בראף וכתוצאה מכך זכה למאות אלפי השמעות בפלטפורמות שונות. מאז הוא ריגש אותנו בעוד קטעים, בהם הוא מיטיב לשתף פעולה עם זמרות. כך הוא עושה גם כאן, עם בת עמו Airling, וכמו בלהיט הפריצה שלו, התוצאה משובחת, אך מדכדכת פחות ומתוקה יותר, ומרגיע כמו לשבת בצד מזרקה.

גם הצמד הקליפורני Them Are Us Too קטנטן. כל כך צעירים הם, שאפילו לא היו זרעונים כשהאלבום הראשון של הקוקטו טווינז יצא. ובכל זאת, כפי שכלי התקשורת באמריקה לא היו יכולים שלא לציין, הם נשמעים קצת כמוהם. ובדומה להם, השיר הזה ואלבום הבכורה הטרי שלהם כולו נשמעים כמו גל שמתנפץ מולך, מזכיר לך כמה אתה קטן, ואז מחבק אותך.

מקליפורניה מגיע גם Day Wave, שם שעומד מאחוריו מוזיקאי צעיר בשם ג'קסון פיליפס. עד כה זכינו לשמוע שלושה שירים שלו. זה הטרי שבהם וכמו הקודמים, גם לו יש מאפיין ספציפי ביותר: מנגינה שמזכירה בחלקים את "Ceremony" של ניו אורדר, רק לוקחת אותו לכיוון סרף-רוק חלומי שמזכיר גם את הדראמז וכיוצא בכך. ומעבר לכל הניים-דרופינג, זה פשוט יפה.

בג'ורג'יה אין את החופים של קליפורניה, אבל גם שם יודעים לעשות סרף-רוק קלאסי. כך מדגימה לנו הלהקה החצופה והצעירה הזו מאטלנטה, שהוציאה זה עתה אלבום דיגיטלי ובו צמד שירים. שניהם, וזה בעיקר, נשמעים כמו מילקשייק שנגמר מהר מדי ומעוררים נוסטלגיה למשהו שאף פעם לא חווינו. מושלם לפסקול סרט עכשווי על הסיקטיז.

והנה עוד שיר שטרנטינו היה יכול לשלב בסרט תקופתי שלו. הפעם הוא מגיע באדיבות בלק האני, הלהקה הבריטית המתחילה והמסתורית שהוציאה במהלך החודשים האחרונים כמה קטעים מעולים שכל אחד מהם נשמע אחרת לגמרי. הגיוון נשמר בטראק הטרי, שמתחיל כמו משהו מ"קיל ביל, חלק 2" וממשיך כמו "ספרות זולה". לאורך כל הדרך וכיאה לשם הלהקה, זה טעים כדבש.

מוזיקאים שנשמעים כאילו הם באו מתקופה אחרת תמיד יוצרים דיסוננס שמרתק וממגנט אותנו אליהם. לכן ליאון ברידג'ס מעורר כל כך הרבה עניין בארצות הברית מאז פרץ לפני חצי שנה: אם שומעים אותו בעיניים עצומות בטוחים שמדובר באמן גוספל או בלוז משנות השישים, ומפתיע לפקוח את העיניים ולגלות כי מדובר בטקסני שנולד ב-1990.

השבוע, לאחר שישה חודשים בהם זכה לאינספור השמעות, מחמאות והופעות, הודיע ברידג'ס כי האלבום הראשון שלו ייצא בקיץ הקרוב. הוא ייקרא בשם שירו הטוב והמהולל עד כה, שהתהדר לפני חודש בקליפ.

גם ליזה אן מגיעה מדרום ארצות הברית - נאשוויל במקרה שלה, ובמעדן החדש שלה מכבדת את המורשת המוזיקלית המפוארת של מכורתה ומצדיקה את מעמדה כמי שנחשבה לאחת התגליות של פסטיבל SXSW האחרון. זה לא שיר שאפשר לשייך לתקופה כלשהי או לפסקול של ז'אנר קולנועי ובכלל אין יותר מדי מה להגיד עליו, אבל הוא חמוד ומהנה להפליא ומעורר חשק לקראת האלבום המלא, Two שמו, שייצא בהמשך השנה.