על פניו, הסיכויים של רוברט קריי היו נגדו: ליד ההגדרה של בלוז במילון סביר להניח שלא תהיה תמונה של היכל התרבות, האולם לא מלא לגמרי (אף שההופעה השנייה שהיתה אמורה להתקיים בישראל, באמפי-שוני ביום ראשון, התבטלה בשל הגשם ורוכשי הכרטיסים הוזמנו לתל אביב), ולמרות המלחמות ויוקר המחיה וההוויה הישראלית, הבלוז לא נטמע ביושבים בציון כפי שניתן היה לצפות. אולי בגלל זה היה קשה למצוא חוט מקשר בין מאות האנשים שכן הגיעו אמש (שבת) להיכל התרבות. היו שם גברים ונשים. מבוגרים וצעירים. המכנה המשותף היחיד לרבים מהם היה מחסור עיקש בשיער.
אחד הבלוזיסטים המודרניים הגדולים בדורנו פותח את הופעתו היחידה בישראל עם "Side Dish" ונועל אותה עם "Chicken In The Kitchen", ובין לבין מספק שעה וחצי של שירים שלאו דווקא עוסקים באוכל או במטפורות על אוכל. אחרי השיר השני, "Phone Booth", הוא מתוודה/מתלוצץ שאין לו טלפון סלולרי. זו הפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה שהסולן בן ה-61 (שלחלוטין לא נראה בן 61) מצחיק את הקהל. כמה דקות אחר כך הוא מבחין בכמה חבר'ה בקהל - בכללם איש וואלה - שמנסים לצלם אותו ומשתף פעולה, דופק פוזות (בזמן שהמתופף שלו עושה לו קרניים). בכלל, קריי והלהקה שלו מצחיקים אחד-אחד, וכקולקטיב: הבסיסט היחף ריצ'רד קאזינס הוא כנראה אחד הבסיסטים הצבעוניים והמגניבים שיש כיום בעולם, המתופף המעונב והנפלא לס פלקנור מזכיר שכן מסיטקום גנרי והקלידן דובר ויינברג דומה יותר לפקיד שומה, אך כולם כולל הגיטריסט המוביל - נטולי אגו ומניירות, ובעיקר רוצים לשמח ולשמוח, לצחוק ולהצחיק. זה עובד, ומצמצם את המרחקים הגדולים בין הבמה והשורות העליונות, הבמה והיציעים, ולרגע, רק לרגע, היכל התרבות מרגיש קטן יותר.
ברגעים אחרים הוא מרגיש כמו היכל התרבות. ניתן רק להניח שהחוויה היתה עוצמתית יותר במקום מעט אינטימי וייעודי יותר (בארבי, למשל), אבל בשלב מסוים גם זה הפסיק לשנות. זה קרה בגלל שני דברים עיקריים: הסאונד היה מעולה, והאנשים שהפיקו את הסאונד היו מעולים לא פחות. הבלוז החשמלי של רוברט קריי היה לפרקים קצת יותר רוק וקצת פחות בלוז, ולקהל זה לא ממש הפריע בעיקר כשפחות או יותר בכל שיר יש סולו גיטרה שאצל כל אמן אחר היה רגע שיא, ואצל קריי הוא בסך הכל רגע, כי ככה זה כשאתה גיטריסט עצום; זה מה שאתה עושה. בכלל, לעתים זה הרגיש כאילו המילים של קריי בסך הכל מהווים תירוץ לסולו הגיטרה הבלתי נמנע, שיגנוב את ההצגה מכל מה שהגיע לפניו, מכל מה שיגיע אחריו (עד הסולו הבא).
קריי והלהקה המצוינת שלו מדויקים עד כדי כאב כשהוא עצמו אוחז בגיטרה שלו, זה כמעט מרגיש כמו לצפות במנתח עם אזמל. כולם מקצוענים לחלוטין, נקיים לגמרי, כמעט ולא מתלכלכים. לכאורה זה טוב, אבל קשה שלא לצפות לקצת לכלוך מדי פעם, לעוד קצת אלתורים, למשהו שישתבש, רק לרגע, אם רק כדי ליצור געגוע לכל השלמות ההיא, האחרת. זה לא ממש קורה. הם מבריקים עם ביצוע מצוין של "I Guess I'll Never Know", ואחרי "I Shiver" מקבלים חצי סטנדינג-אוביישן מהקהל המאושר, קהל שלרוב לא מוחא כפיים או שואג כששירים מתחילים, קהל שמתקשה לשיר עם האמן שבמרכז הבמה, וכנראה שגם זה הגיוני: לרוברט קריי אין הרבה להיטים, ובכלל, קשה לשיר סולו גיטרה.
אחרי "Time Makes Two" הם כבר מקבלים סטנדינג אוביישן מלא, ורגע לפני הירידה שלפני ההדרן, רוברט קריי לוחץ בערך לכל השורה הראשונה את הידיים. הוא חוזר ממנו עם קטע אינסטרומנטלי בשם "Hip Tight "Onions, ומתחיל להיפרד, לא לפני שהוא מודה לקהל על שהזמין אותו להופיע, יורד מהבמה ומותיר אחריו סימן שאלה: האם באמת היה חסר משהו בהופעה הזאת? האם הציפיות לחספוס, למשהו מעבר, הוגנות? יכול להיות שלא. רוברט קריי נתן אחלה הופעה, הוא והלהקה שלו מצוינים במה שהם עושים, והם לא מנסים לעשות שום דבר מעבר לזה.
במציאות של היום, בה כולם רוצים להיות הכל גם יחד, יכול להיות שזה ראוי ליותר הערכה מביקורת.