דרך המשי: התגלית המפתיעה של עמוס גיתאי

משי אולינקי עבדה כמלצרית במסעדה התל-אביבית "הקנטינה", אותה פוקדים תדיר ידוענים שונים. היא לא תיארה לעצמה שעמוס גיתאי, אחד הלקוחות הקבועים, יציע לה יום אחד להשתתף בסרט שלו, סרט איתו הגיעה עד פסטיבל הסרטים היוקרתי בוונציה, וכעת יוצא בהפצה רחבה בבתי הקולנוע בישראל.

"יום אחד, אחרי שלוש שנים שאני ממלצרת אותו, פתאום הוא שאל אותי אם בא לי לבוא מחר לאודישן לסרט שהוא עושה", מספרת אולניקי ועיניה הכחולות נוצצות באושר. "אמרתי לו שאני לא שחקנית ושאני באה יותר מתחום המחול, אבל הוא אמר שזה לא נורא ושהוא ישלח לי טקסט. יום למחרת שלחו לי מונית שהביאה אותי לאולפנים בפתח תקווה והעלו אותי לאודישן. עמוס ביקש שאגיד את הטקסט שקיבלתי ואז ביקש ממני שארקוד. עשיתי אימפרוביזציה בתנועה במשך איזה 20 דקות. אחרי כן צילמו כמה סצנות חצי מאולתרות, שבסופן הוא פשוט שאל אותי אם ארצה להשתתף בסרט. זה הפתיע אותי נורא. לא תיארתי לעצמי שהאודישן שהוזמנתי אליו ייראה ויסתיים ככה. ברור שאמרתי מיד כן."

צילי הינו עיבוד קולנועי לספרו של אהרן אפלפלד "הכתונת והפסים" משנת 1983, המגולל את סיפורה של צעירה יהודייה, המתחבאת ביער בדרום צ'רנוביץ' (עיירה רומנית) בזמן מלחמת העולם השנייה. בעוד יתר בני משפחתה נשלחו למחנות וכנראה מצאו את מותם, צילי הצעירה מוצאת מקלט ונחמה בחיק הטבע בונה לעצמה קן מזרדים, ענפים ועלים. יום אחד מגלה את הקן שלה פליט יהודי בשם מארק, ובין השניים ומתפתחת מערכת יחסים עד אשר גם הוא נעלם. בתום המלחמה היא עולה בלוויית פליטים וניצולים נוספים לארץ ישראל.

ייצוגה של צילי על המסך נבנה בשלושה רבדים: אולינקי המגלמת את צילי הצעירה, אדלר את צילי הבוגרת ולבסוף נשמע קולה של ליא קניג המייצגת את צילי בשנותיה המאוחרות עוד יותר., בדרך הזו בחר גיתאי לטענתו, מתוך רצון לייצג את החורים הנפערים בביוגרפיה של נשים שחוו את טראומת השואה. "לא ניכרים בדמות שלי, שהיא הצעירה, כל הדברים שהיא עברה. שרה הרבה יותר מחוספסת מהרבה בחינות. בי עדיין יש משהו כזה לא נגוע", מספרת אולינקי על השוני ומתארת יחסים הרמוניים עם אדלר על הסט. "כל הזמן על הסט היינו יחד. היא קיבלה אותי. היא מדהימה. אבל באמת כל אחת לקחה את הדמות הזו לכיוון שלה".

כיוון אחד שהן לקחו יחד הוא לימוד יידיש לטובת הסרט אשר מתנהל כולו על טהרת השפה הנכחדת. במסיבת עיתונאים בונציה הכריז גיתאי שלדעתו "צילי" הוא הסרט דובר היידיש המלא הראשון מזה 70 שנה. "מצד אחד כן אנחנו דוברות יידיש שזה משהו שנאמן למקור, ומצד שני הסרט צולם בישראל ולפעמים אתה רואה שזה לא נופים אירופאיים. למרות שלמדתי כמה שיעורים ביידיש, המבטא שלי לא מנסה להיות אמין. הסרט לא מנסה להיות אמין בשום צורה" מצהירה אולינקי.

יותר מכך, הסרט, קופרדוקציה ישראלית/רוסית/ צרפתית איננו זהה באופיו לסיפורו של אפלפלד ומשמיט פרטים. כך ב"כתונת והפסים" צילי מוצאת מכסה בבתיהם של איכרים ביניהם היא נודדת ונעדרים מן הסרט. כמו כן, נסיבות הגעתה של צילי ליער מעורפלות ומקבלות התייחסות רק בסוף כאשר ליא קניג מקריאה מתוך הספר ומתארת כיצד משפחתה של צילי נטשה אותה עם פרוץ המלחמה.

לצד אולינקי מככבים בסרט שחקנים ותיקים אשר חלקם מתורגלים בעבודה מול גיתאי כמו שרה אדלר וליא קניג. אבל היא אומרת שלאילתור יש המון מקום על הסט. "המון פעמים עמוס אמר לי 'תעשי מה שאת רוצה, מה שאת מרגישה'. זה יכול היה להיות מלחיץ לפעמים, אבל אני לא בטוחה שאני הייתי שם אם הוא לא היה בנאדם כזה. הרבה דברים שבסוף כן קרו בסרט לא היו קורים. אם זה הריקוד פתאום שהוא רצה שנכניס, אם זה ליצור שתי דמויות לצילי שכל אחת מהן מביאה משהו אחר. זה לאו דווקא משהו שהיה מתוכנן".

אולינקי רוקדת מזה שלוש שנים בלהקת המיצג "תנועה ציבורית" ולמעט ההשתתפות המקרית הזו ב"צילי" היא איננה מצהירה על תכנונים להמשך הדרך. "זה לא משהו שנלחמתי עליו" היא מציינת. "הוא קרה ולקחתי אותו בשתי ידיים. באיזשהו מקום כשמשהו קורה לך בטעות כמו סיפור סינדרלה כזה יש פחות אחריות."

האילתור של גיתאי עליו מספרת אולינקי ניכר גם באופי העיבוד המינימליסטי לסיפורה של צילי, אשר לא אופייני לסרטי שואה אחרים. אולינקי מבינה את ההגיון שמאחורי המהלך הזה: "בהתחלה במדינה הנציחו את השואה כמשהו מאוד גדול ולאט לאט התייחסו יותר ויותר לסיפורים אישיים. עמוס ממש הולך עם זה צעד אחד קדימה. הסרט מלווה את צילי בכל דבר הכי קטן שהיא עושה. יש משהו בלהסתכל על סיטואציה כל כך כל כך מקרוב. רוב הסרט רואים אותה עושה דברים מאוד יומיומיים בתפאורה של יער, אם זה לאכול פטרייה ללכת ביער או לישון."

חוויית הלבד מוכרת היטב לאולינקי, הבכורה מבין שלושה ילדים שהוריה התגרשו בגיל 5 אשר נאלצה לנדוד בין שני בתים לאורך רב שנות ההתבגרות שלה. "בחמש שנים האחרונות נגיד עברתי חמש דירות. אין לי את הקשר הזה למקום לבית כלשהו. את יודעת אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי אבל כל אחד מהם במקום אחר", מספרת אולינקי. "הקן הזה שהיא בונה לעצמה ומשמש עכשיו הבית שלה ואין מי שישמור עליה, משהו בהוויה של הלבדיות הזו הוא משהו שיכולתי להתחבר אליו".

בדומה לעבודת המשחק, מספרת אולינקי "יש משהו בלעבור מבית לבית שכל פעם אתה צריך להמציא את עצמך מחדש. נגיד אנחנו גדלנו יום פה יום שם אז כל מעבר כזה מחדש אתה צריך לבנות ולהיזכר רגע איך כל בית מתנהל. להיזכר איזה משי אתה בבית הזה ואיזה משי אתה בבית הזה."

"אוף סקרין" אולינקי, נולדה לדור שני של צברים בארץ, לא שמעה יידיש בילדותה ואף לא נסעה למשלחת לפולין בהיותה בתיכון. במסגרת הראיון לוואלה תרבות, היא התעמקה בשורשיה ובמחשבה על החוויה היהודית בימי המלחמה. סבא רבא שלה, האשק הוכברגר, יליד העיר קרקוב שעלה ארצה לפני פרוץ המלחמה בהיותו בן 18, נפטר כמה חודשים לאחר צילומי הסרט ונשא עמו בדידות רבה.

"המשפחה שלו נשארה שם" מספרת אולינקי לאחר בירור עם אביה. "היו לו שתי אחיות אחת מהן הייתה נשואה. אחרי שהם עלו לארץ הוא שמע שנולדה לה ילדה ואז פרצה המלחמה. אחרי המלחמה הוא שמע שהגיס שלו, הבעל של אחותו, נמצא במחנה עתלית והלך לבקר אותו. הוא ראה שהוא עם ילדה על הידיים אבל שלידו עומדת אישה והיא לא אחותו. הוא הבין שבמהלך המלחמה אחותו נהרגה וגיסו מצא אישה אחרת. שממנה הילדה הזאת. סבא רבא שלי הרגיש ממש לא נעים והם לא דיברו מאז. ואבא שלי מספר שסבא שלו כל הזמן הסתובב עם רגשות אשם שהוא לא אמר לגיס שלו שהוא לא כועס עליו או משהו פשוט שהוא מבין ואז יום אחד הוא נסע ברכבת לחיפה וסתם ישבה לידו איזו בחורה והם התחילו לדבר והיא אמרה לו שהיא מבית דגן ואז הוא אמר שהוא הכיר פעם מישהו, קרוב משפחה שלו שהיה גר שם והסתבר שזו הבת שלו. 'כמה מצחיק שאנחנו נפגשים' היא אמרה 'הוא בדיוק נפטר לפני שבוע".