חתן פרס נובל לספרות לשנת 1999, גינטר גראס, הלך היום (שני) לעולמו בביתו בעיר ליבק שבגרמניה. גראס נחשב לאחד מהסופרים הגרמנים החשובים ביותר בעת החדשה, אך נחשב גם לשנוי במחלוקת והואשם כי בחלק משיריו בנוגע לישראל הופיעו גילויים אנטישמיים. בשנים האחרונות התבטא מספר פעמים בחריפות כנגד המדיניות הישראלית כלפי איראן וכנגד התנהלות מנהיגיה.
גראס נולד ב-1927 בעיר גדנסק שבפולין להורים קתוליים. כשהיה בן 17 הצטרף ל"היטלר יוגנד", תנועת הנוער של המפלגה הנאצית. בהמשך התגייס ושירת במסגרת ה-SSי עד נפילתו בשבי בעלות הברית בשנת 1945. במשך שנים הדחיק את שירותו הצבאי וסירב לדבר על חוויות המלחמה. בבגרותו טען כי כל מעשיו כחייל נועדו למטרת הישרדות.
ב-1959 פרסם גראס את ספרו הראשון "תוף הפח", שהפך לרב מכר בינלאומי ותורגם ל-40 שפות. בתחילה עורר הספר, שבמרכזו ילד החווה את שנות בגרותו תחת המשטר הנאצי, מחאה בגרמניה. רק ארבעה עשורים מאוחר יותר יקבל גראס את ההכרה על הצלחתו עם פרס נובל לספרות. הספר עובד אף לסרט קולנוע ב-1979 והוא מהווה את החלק הראשון בטרילוגיית דנציג, הכוללת גם את הספרים "חתול ועכבר" ו-חיי כלב". בסך הכל הוציא תחת ידיו כ-30 ספרים וספרי שירה.
לאורך השנים הרבה גראס לחוות דעה בנושאים סוציולוגיים ופוליטיים, בגרמניה ובפולין. על אף שנחשב עד לאותה תקופה לאהוד בישראל, עמד ב-2012 במרכזה של שערורייה בעקבות השיר "מה שחייב להיאמר". בשיר טען גראס כי הגרעין הישראלי הוא סכנה לשלום העולם, ולא הגרעין האיראני. הוא גם עודד את ממשלת גרמניה להפסיק למכור צוללות מסוג "דולפין" לישראל. השיר זכה לתגובה קשה מצדו של ראש הממשלה שכינה את גראס "מכחיש שואה".
שיר אחר שפרסם גראס הילל את מרגל האטום מרדכי ואנונו, אותו כינה "גיבור בן זמננו". בתקרית אחרת, שהגיעה בעקבות החרם שהטילה ישראל על שיריו וספריו, טען גראס כי התנהלותו של שר הפנים דאז, אלי ישי, מזכירה לו את זו של אריך מילקה, ראש המשטרה הגרמנית החשאית (השטאזי) בתקופה הנאצית.
גראס אושפז בעבר מספר פעמים בבתי חולים בשל בעיות בליבו. גראס הותיר אחריו אישה ושישה ילדים.