גינטר גראס נולד בדנציג באוקטובר 1927 ומת עכשיו, ב-13 באפריל 2015, כשהוא בן 87. הוא היה אחד הסופרים הידועים ביותר בגרמניה, וספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לתהודה ברחבי העולם. בשנת 1999 הוא אף זכה בפרס נובל לספרות.
נראה כי יצירתו המוכרת ביותר היא "תוף הפח", שראתה אור ב-1959, והיא הראשונה בטרילוגיה הכוללת את "חתול ועכבר" ו"שנות כלב". הספר הוגדר על ידי רבים כרומן פורץ דרך, והוא כולל מרכיבים רבים שיאפיינו את יצירותיו רבות העוצמה של גראס בהמשך דרכו: שפתו ציורית מאוד, העלילה משלבת פנטזיה וריאליזם (הגיבור מחליט להפסיק לגדול בגיל שלוש), והיא בו זמנית מטרידה וגסה (אמו של הגיבור חיה עם שני גברים), מבעיתה וטראגית (מלחמת העולם השנייה גובה עוד ועוד קורבנות מבין הדמויות), מלגלגת ואכזרית (הגיבור נכנס לבית המשוגעים כדי שיוכל לכתוב את סיפורו ללא הפרעה), מצחיקה ומרגשת.
מכנה משותף בולט ביצירותיו של גראס הוא הדרישה מהחברה הגרמנית לערוך חשבון נפש בעקבות המלחמה, והן כוללות התקפה בוטה ונטולת רחמים על החברה בתקופת השלטון הנאצי. תביעתו מן העם הגרמני לעשות חשבון נפש נוקב עוררה בתחילה רתיעה וזעם בגרמניה, אולם בהדרגה זכתה גדולתו כסופר להכרה רבתי והחברה הגרמנית אכן פתחה בבחינה ביקורתית של עצמה.
"קילוף הבצל", האוטוביוגרפיה שפרסם ב-2006, עוררה סערה; זאת מאחר שהתוודה בה כי כנער בן 10 היה חבר ב"היטלר יוגנד", תנועת הנוער הנאצית, ולאחר מכן, בגיל 16, שירת בזרוע הצבאית של ה-אס.אס. בעקבות חשיפת העובדות הללו, ובייחוד העובדה שהסתיר פרטים אלה בעברו במשך זמן רב כל כך, היו שערערו על זכותו לתבוע תביעות מוסריות ביצירתו ובפעילותו הפוליטית-חברתית.
ואולם, גראס לא הקל ראש בהחלטות שקיבל בנעוריו, והוא תבע גם מעצמו חשבון נפש נוקב ואף חשף את עצמו בערוותו המוסרית. באוטוביוגרפיה כתב על עצמו במבט לאחור: "אינני מוצא משהו שיעמוד לזכותי" (עמוד 22); "[...] - הייתי אז בן עשר - הצטרף הילד הנושא את שמי, מרצונו החופשי, ל"יונגפולק", הקבוצה הצעירה בהיטלריוגנד [...] תרמתי את חלקי בלי לשאול שאלות," (עמודים
23-22). וכשהוא מתאר את תקופת שירותו בצבא, הוא אף מבליט את דמותו של חייל אחר, יוצא דופן, שסירב להשתתף באימוני הנשק וסירב לגעת ברובה. "כל סוג של עונש הוטל עליו [...] אבל כשהתחילו להעניש את כולנו בגללו [...] התחילו כולם לשנוא אותו. [...] בצריף שלו הכו אותו נערים [...] כולם נגד אחד. [...] תשובתו הפכה למימרה שלא נשכחה ממני עד היום: 'אנחנו לא עושים דברים כאלה' [...] יום אחד פונתה תכולת הארונית שלו [...] ואז הוא נעלם." (עמודים 79-76) - וגראס הבוגר מודה כי כולם, וגם הוא, חשו הקלה - ולא שאלו שאלות.
בספרו זה אפשר למצוא דוגמה אופיינית לאופן שבו שילב גראס פכים מן הביוגרפיה שלו ביצירתו הספרותית, בהמשך לתיאור פרק החיים הקצר שלו בשירות הצבאי: "[...]כששרטטתי את דמותו של יואכים מאלקה לקראת כתיבת הספר "חתול ועכבר", דמות מופלאה וייחודית - [...] - שימש לי אותו סרבן שכינינו 'אנחנולאעושיםדבריםכאלה' מודל. אם כי מאלקה נאלץ להילחם בפיקת גרגרת מוגדלת, ואילו הוא נראה נטול דופי בכל פעם ששמט את הרובה מידיו, באיטיות, כאילו ביקש לחרות את המחווה הזאת היטב בזיכרוננו." (עמודים 81-80).
גינטר גראס היה סופר דגול ופעיל חברתי-פוליטי בלתי נלאה, שלא חסך את שבטו ולא איפשר לשכוח - ויש לקוות כי יצירתו הספרותית תרגש ותטלטל עוד הרבה אחריו, וכי ראייתו הנוקבת את העבר ואת ההווה לא תיתן מנוח גם בעתיד, כנגד זוועות ועוולות קטנות כגדולות.
ד"ר חנה לבנת, חוקרת ומרצה לספרות ולתרבות ילדים ונוער, תרגמה את ספריו של גינטר גראס, "קילוף הבצל" ו"הקופסה" מגרמנית לעברית. לבנת היא מחברת הספר "כמה יפה להיות יהודי - עיצוב זהות לילדים יהודים בגרמניה 1938-1933"