נושאים חמים

מיליון קלישאות, עם אחד: החידלון הדוקומנטרי של דני קושמרו

סרטו של מגיש חדשות ערוץ 2 התיימר להעניק הסבר עמוק לתוצאות מערכת הבחירות של 2015, אבל העדיף את האורחים הקלים והסטיגמות המוכרות במקום תחקיר אמיתי. ענת וקסמן שילמה על זה בלינץ', אנחנו הסתפקנו בשעה מבוזבזת מחיינו

כשסטיב ג'יימס החליט לביים לראשונה סרט דוקומנטרי על כישרונות כדורסל צעירים בארה"ב, האינסטינקט הראשוני היה לבחור בדרך הקלה. הרעיון היה פשוט: להציב מצלמה במגרש כדורסל שכונתי רנדומלי ברחבי ארה"ב, אחד מאלפים רבים, ולתעד כמה מהכוכבים המקומיים שמגיעים לשחק בו. בזה היה אמור הסרט בן 30 הדקות שתכנן ג'יימס על כוכבי כדורסל צעירים להסתכם פחות או יותר, אלא שאז הוא החליט לבקר בביתם של כמה מהם. שם הוא נתקל לראשונה בהבדלים העצומים בין ילד רנדומלי אחד לאחר, בנושאים כמו חינוך ורווחה, מצב משפחתי וחברתי, באמריקה האמיתית. ג'יימס החל לצלם והמשיך במשך חמש שנים רצופות. 250 שעות של חומר גלם נוקזו לבסוף לקצת פחות משלוש שעות של סרט "חלומות כדורסל". סרט שעל פניו עסק בכדורסל, אבל בפועל נכנס עמוק לקרביים של אמריקה וחשף את האמת על החלום האמריקאי כמו שמעט מאד סרטים הצליחו לעשות.

דני קושמרו הוא לא סטיב ג'יימס, אבל גם ממי שאינו עוסק ביצירת דוקו למחייתו מצופה לעשות קצת שיעורי בית לפני שהוא בוחר לעסוק בז'אנר. על אחת כמה וכמה כשהוא מתיימר להשיב על שאלה מורכבת כמו פיצוח הדי אנ איי הפוליטי של ישראל, עם סרט שמתפרש על 40 דקות נטו של זמן מסך. מלאכת הדוקו היא עבודת נמלים מורכבת, סיזיפית, מתסכלת בהרבה מאד מקרים. טובי היוצרים בתחום (כולל בישראל) שילמו מחירים אישיים כבדים כדי להגיע לאותה אמת מתחת לפני השטח שניסו לגלות. קושמרו לא חשב בכלל להתאמץ עד כדי כך. הוא זרק לסיר שלו את כל החשודים המיידיים: פליט ריאליטי, הייטיקיסטים תל אביבים, מסעדת יוקרה, קיבוצניקים ואמן דרומי, בחש הכל עם מוזיקה דרמטית והגיש מהר, לפני שנרגיש בטעם הפרווה של התבשיל.

שתי מדינות עם אחד (צילום מסך)
מילא להצביע ביבי, אבל למה להחזיר מנה? (צילום מסך)

לא בועה ולא נעליים

נתחיל ברשותכם בדבר החשוב ביותר שלא קיים ב"שני עמים, מדינה אחת": העובדות. כדי להשיג אותן, אגב, לא נדרשתי לכתת רגליים לשכונה ד' בבאר שבע, בסך הכל נכנסתי לתוצאות של ועדת הבחירות המרכזית. לפי הנתונים האלה אחד מכל שני מצביעים ב"מדינת תל אביב" לא הצביע למפלגת שמאל כלל. נחזור על זה בפירוט כדי שגם בבית קושמרו יבינו: המחנה הציוני, מרצ והרשימה הערבית המשותפת זכו יחד ב-47% מקולות המצביעים בתל אביב. אחד מכל חמישה תל אביבים הצביע לליכוד, ואם מחברים לנתון הזה את "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנו" מגיעים לאחד מכל ארבעה תל אביבים. איך זה מסתדר עם החלוקה לפריפריה ואליטיזם? המנותקים והדפוקים? למי אכפת, זה הרי מצטלם כל כך טוב. עכשיו בוא ננסה את זה בדרך ההפוכה: באר שבע, מכורתם של הקושמרים הרומנים, העניקה לגוש הימין 56% בלבד. "המחנה הציוני" היא המפלגה השנייה בגודלה בעיר שייצגה לכאורה את ההיפך הגמור מתל אביב המנותקת.

הנתונים האלה לבדם מספיקים כדי לשמוט את הטיעון הלעוס והכל כך שטחי של חלוקת ישראל לאליטיסטים ועלובי חיים. חלוקה שממנה משתמע לכאורה שכל תושבי תל אביב יושבים במסעדות יוקרה, רוכשים בתים במגדלים ושומעים יצירות של ואגנר, בזמן שבדרום מתקבצות ארבע משפחות בדירת חדר, ארוחה בשרית היא פנטזיה וזוהר ארגוב היא האופציה המוזיקלית היחידה ברפרטואר. הבעיה היא שקושמרו לא הסתפק רק באלה והלך עוד יותר רחוק עם הקלישאות: ענת וקסמן לשמאלנים, אלירז שדה לימנים. בכל משאל רנדומלי שתערכו בכל אחד מצדי המתרס, לא יקבלו השניים האלה פרומיל של אחוז בתשובה לשאלה "מיהי הדמות שמייצגת אתכם טוב מכולם?". אבל וקסמן הרי סיפקה טיזר כל כך טוב, כזה שאפשר להכניס למהדורה בערב שלפני, לייצר לינצ'טרנט מהיר, לקצור את כל הרייטינג למחרת ולהספיק לעוד "אחד על אחד" מרגש איתה רגע לפני חצות, שבו תסביר למה היא אוהבת ישראל.

אם כבר ממש מתעקשים, אז ההתייחסות לפריפריה כולה כמקשה אחת מעליבה עשרות מונים יותר מכל אמירה של ענת וקסמן, פליטת פה של יאיר גרבוז או מה שזה לא יהיה שאמיר חצרוני עושה. במקרים שלהם זה נובע מעצם העובדה שמישהו מגיע עם מיקרופון ומגיש להם את ההזדמנות לומר את הדבר שיגרום לכולנו להזדעזע ביום שאחרי. במקרה של קושמרו זאת פשוט הנוחות של חזרה על מנטרה שחוקה מבלי לבדוק לעומק את העובדות. האמת שזה עוד פחות מעליב מהרמז לכך שבתל אביב ארוחת צהריים ממוצעת נגמרת בהחזרת מנה תפלה ב"קלארו", או שמי שהחזיר אותה עשה זאת כי השמאלנות פשוט מכריחה אותו להיות פלצן.

שתי מדינות עם אחד (צילום מסך)
את האמת נצטרך לחפש במקום אחר (צילום מסך)

יש אפשרות סבירה מאוד שאין נכון לעכשיו הסבר מורכב מספיק למה שהתרחש בבחירות האחרונות. אם בכל זאת הוא קיים, כנראה שלא נמצא אותו במשרד ההייטק התל אביבי הקרוב אלינו ובטח לא בהגיגיו של אלירז שדה. האמת נמצאת שם מאחורי הדלתות של ישראלים נורמטיביים, לא מנשקי קמעות ולא סרטן בגב האומה, פשוט כאלה שקמו בבוקר והלכו לקלפי עם הבנה שהם סומכים על איקס ולא על וואי. יכול להיות שאיקס היה משכנע יותר בקמפיין, יכול להיות שהנוכחות שלו בשטח היתה טובה יותר, יכול להיות שוואי פשוט לא נתפס אחראי מספיק לנהל את המדינה. אולי איפשהו בישראל מסתובב לו סטיב ג'יימס הישראלי, מצלם ומנסה ללמוד את האמת שמאחורי הסטיגמות המוכרות. עד אז נשארנו עם טיול השורשים של דני קושמרו ותחושה קשה שלא באמת למדנו שום דבר חדש על ישראל 2015.