פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "יש משהו מסוכן והרסני בהיצמדות לטראומה"

      בסרטיה הקודמים עסקה הבמאית תמר ירום בטראומות שחוותה בשירותה בשטחים, ובסרטה החדש "פנסיון פראכט" היא עוסקת בטראומות של ניצולי שואה. "זה הרסני ומסוכן שמדינה נצמדת לטראומות שלה ומתנהלת רק על פיהם"

      "יש משהו מסוכן והרסני בהיצמדות לטראומה"
      מארינה מקסימיליאן בלומין, מתוך הסרט "פנסיון פראכט" (יח"צ)
      הסרט מציג את הצד הסקסי של היידיש. מארינה מקסימיליאן בלומין בסרט "פנסיון פראכט" (צילום: יח"צ)

      "יש משהו מסוכן והרסני בהיצמדות לטראומה", אומרת הקולנוענית תמר ירום. העיסוק בטראומה מעניין מאוד את ירום, ובא לידי ביטוי גם בשני סרטים שיצרה בעבר, אחד דרמה עלילתית ("חצאית דמעות") והשני תיעודי ("לראות אם אני מחייכת"). שניהם עוסקים באותו נושא: השרות הצבאי של אשה בשטחים, ונוצרו בעקבות חוויות קשות שלה משירותה כמש"קית ת"ש בשטחים; וכעת גם בסרט החדש שכתבה וביימה, "פנסיון פראכט" שעולה מחר (חמישי) לאקרנים. הסרט מבוסס על הרומן "לילה ועוד לילה" של חתן פרס ישראל לספרות יפה אהרן אפלפלד, המספר את סיפורם של ניצולי שואה, כעשרים שנה אחרי המלחמה, שחיים יחד בפנסיון בירושלים.

      "כשהייתי בצבא נחשפתי למעשי זוועה מזעזעים. בתור בחורה בת 18 שרואה שהאנשים שהיא מאוד אוהבת, החיילים שלה, אחראיים לדבר הזה, זה היה בשבילי טראומתי. מה זה טראומה? טראומה זה שהעולם כפי שאתה מכיר אותו מתפרק, וגם כשקורים דברים שאתה לא מצליח לנסח במילים", אומרת ירום. "אחד הדברים שחיברו אותי לספרו של אהרן אפלפלד זה שהוא עוסק בטראומה גדולה, גם אם היא טראומה שלא קשורה אליי. הסתכלתי באנשים האלה (דיירי הפנסיון וניצולי השואה – ש.ב.), שעסוקים בצורה אובססיבית בטראומה שלהם, וכמה זה הרסני בסופו של דבר. גם אני הייתי מאוד אובססיבית כלפי הטראומה שחוויתי בצבא וגם אצלי זה היה הרסני. בין השאר הסרט מראה את הסכנות בהיצמדות לטראומה ואת המחירים שאפשר לשלם. ועם זאת, יש משהו בטראומה שאתה מוצא דרך לעשות איתה משהו טוב. נניח הגיבור בסרט רוצה לעשות משהו משמעותי וגדול, להחיות את היידיש, וזה מעשה שנובע מטראומה. זה נובע גם מאשמה גדולה, על זה שהוא נשאר בחיים, והיקרים לו לא נשארו בחיים. יש משהו בטראומה שהוא מאוד מפעיל, אצלי זה היה מנוע יצירתי מאוד חזק הרבה מאוד שנים".

      תמר ירום (יח"צ , צילום: גורן מטוסביק)
      "כבת להורים שעלו מארגנטינה, מאוד התחברתי לנושא הזה של הזרות". תמר ירום (צילום: גורן מטוסביק)

      אחד הדברים שמאפיינים טראומה, אומרת ירום, היא התחושה שלא קיים דבר מלבדה. "יש בעיקר שוני בין התופת שעברו ניצולי השואה לטראומה שאני עברתי. אלה אנשים שאיבדו את כל המשפחה שלהם, וקשה להשוות את זה למישהו שעבר דברים מחרידים בצבא. זה לא אותו דבר. להם לא היתה בחירה, ולי זה היה סוג של בחירה. אבל במובן הזה של טראומה שלפעמים הופכת להיות מי שאתה, יש אולי דמיון", אומרת ירום, "ניסיתי להגיד בסרט שמדינה שבוחרת להיצמד לטראומות שלה ולהתנהל רק על פיהם - זה דבר הרסני ומסוכן. אתה רואה את כל העולם כנגדך, אתה רק מנסה להגן על עצמך ובסופו של דבר הורס לעצמך. בסופו של דבר השאלה היא האם אנחנו מתעסקים בכאבים או מתעסקים בחיים. בכאבים צריך לטפל, אבל הכי חשוב זה החיים".

      הסרט "פנסיון פראכט" מסמן תחייה קולנועית לה זוכה הסופר אהרן אפלפלד בימים אלה, מכיוון שהוא אחד משני סרטים מהתקופה האחרונה שנוצרו לפי סיפוריו. השני הוא "צילי" של עמוס גיתאי, המבוסס על הסיפור "הכתונת והפסים" והוצג בפסטיבל ונציה האחרון. "פנסיון פראכט" מתרחש בשנות השישים, בפנסיון בירושלים בו מתגוררים ניצולים מהמלחמה. בין שתיית קוניאק ומשחק פוקר אחד למשנהו, הם מנסים להחיות את שפת היידיש, מטאפורה לחיים שהיו להם לפני המלחמה, למשפחות שהיו להם, לבתים שהיו להם.

      הפנסיון מנוהל על ידי גברת פראכט (מיכאלה עשת), אינטלקטואלית עשירה שסולדת מיידיש ומכל מה שבעיניה ארכאי וגלותי. אופיה הקשה והתעקשותה על סדר ומשמעת מרתיחים את דיירי הפנסיון. בפנסיון חי מנפרד (צחי גראד), שמחליט לעשות דבר לא הגיוני - לתרום סכום גדול - מחצית מכספו - לוועד ליידיש כדי להעניק משמעות לחייו. עוד משחקים בסרט יעל טוקר, ולדימיר פרידמן, סיגלית פוקס, אורי קלאוזנר, מרינה מקסימיליאן בלומין, אוליאנה סתוי, משה פרסטר, ירון ברובינסקי, סשה אגרונוב, מעיין בלום, מיכאלה אלקין והדס קליינמן.

      הבמאית תמר ירום עוסקת בסרט בניצולי שואה על אף שאיננה בת למשפחה של ניצולי שואה, אלא בת להורים מארגנטינה שעלו לארץ באמצע שנות השישים. היא עוסקת בסרט ביידיש למרות שבביתה לא דיברו את השפה, אלא ספרדית ועברית. כיצד אם כן התחברה לספרו של אהרן אפלפלד? "כבת להורים שעלו מארגנטינה, מאוד התחברתי לנושא הזה של זרות. להיות אלה שאינם הטייסים פה, אלא העולים החדשים, הגולים", אומרת ירום. "בסרט יש את דמותה של גברת פראכט, שמייצגת את המערב, את הישראליות, את הרצון להסתכל קדימה, לא להתעסק בעבר ולעזוב את מה שהיה. היא בזה לתרבות של דיירי הפנסיון, ולמי שבא מתרבות אחרת קשה פתאום לעזוב. גם להורים הארגנטינאים שלי יש את התרבות החצויה הזאת. אני חושבת שכל עולה יכול להזדהות עם התחושה הזאת שהוא נדרש פתאום למחוק את מי שהוא, ואני חושבת שזה עוול נוראי לאנשים שיש להם עולמות פנימיים ממקומות אחרים. חבל שהדבר הזה לא התקבל באהבה פה".


      צחי גראד, מתוך הסרט "פנסיון פראכט" (יח"צ)
      רוצה לתרום מחצית מכספו ליידיש, אך לא מוכן לעזור לילדיו. מנפרד, דמותו של צחי גראד בסרט "פנסיון פראכט" (צילום: יח"צ)

      שני משפטים יפים על שפה נכחדת: "יידיש אינה שפה אלא צעקה ארוכה שקרשה", אומר מנפרד, גיבור הרומן "לילה ועוד לילה" של אפלפלד, משפט שנשמט מיצירה בעיבודה הקולנועי; "אני רוח רפאים עליזה, עומדת לפניך, ותובעת מעט אושר", שרה ביידיש דמות הזמרת בתחילת הסרט "פנסיון פראכט", אותה מגלמת מרינה מקסימיליאן בלומין. המשפט הנפלא הוא מתוך השיר "התכירני" שכתבה ציליה דראפקין, והלחין רועי ירקוני. "רוח רפאים עליזה" הוא צירוף מילים נהדר שמצליח ללכוד בשלוש מלים חלק מרוח הסרט. וכמובן, הגדרה מדוייקת לשפת היידיש.

      "עשיתי את הסרט 'לראות אם אני מחייכת' שמתעסק בעיקר במה שאני מאוד לא אוהבת, בדברים שמכעיסים אותי בחברה הישראלית. אבל לא רציתי להיות מישהו שרק כועס, רציתי למצוא משהו שאני יכולה גם לאהוב בזהות שלי", אומרת ירום. "כשקראתי את הספר של אפלפלד, מאוד אהבתי את תרבות היידיש. אמנם אין לי קשר ליידיש, השפה הזאת לא מעוררת בי רגשות, אבל זה לא עניין של השפה. העניין הוא מה השפה הזאת מייצגת. והשפה הזאת, אין בה כמעט מלים לנשק ולמלחמה. זו שפה בלי מדינה, שדיברו אותה בכל מיני מדינות. זה היהודי כשהוא היה זר, כשהוא היה לא בשלטון, כשלא היתה לו מדינה. אז הוא היה אנדרדוג, ויש בזה שמעורר אצלי המון אמפתיה. תמיד יותר נעים לי להיות עם האנדרדוגים מאשר עם השליטים. השליטים רק רבים מי ישלוט, והאנדרדוגים הם נגד השלטון שזה משהו יותר כיפי. יש משהו בשפה היידיש שהוא אנטי ממסדי ופרוע. בעוד שהחברה היום בעיקר סוגדת לכוח, תרבות היידיש נותנת מקום לחולשה וזה חשוב בעיני".

      הסרט "פנסיון פראכט" (יח"צ)
      מתוך הספר "לילה ועוד לילה": "יידיש אינה שפה אלא צעקה ארוכה שקרשה". הצילום מתוך הסרט "פנסיון פראכט" (צילום יח"צ)

      החיבור של ירום לסיפור נובע גם מכך שעל אף חילוניותה היא "מרגישה מאוד יהודיה ובעלת זהות יהודית מאוד מפותחת". אבל היא גם מסתייגת: "בסופו של דבר, עם כל החיבה שלי לזהות היהודית, ויש לי חיבה מאוד גדולה, בין השאלה אם להיות יהודי או להיות בנאדם, אני תמיד אעדיף להיות בנאדם. להיות בנאדם נראה לי יותר חשוב. ברור לי שהרבה פעמים יהדות מתנגשת עם ערכים הומאניים. אם יכולים לעשות דברים נוראיים בשטחים בשם היהדות אז מה השגנו בזה?"

      אילו דילמות משמעותיות היו לך כשעיבדת את הספר "לילה ועוד לילה" של אהרן אפלפלד לסרט, אני שואל את ירום. מתברר שאחת הדילמות נגעה לדמותה של פראכט, בעלת הפנסיון היהודיה. בספר וגם בסרט היא מייצגת עבור דיירי הפנסיון, ניצולי השואה, את גרמניה הפאשיסטית. עם זאת, בספר הדמות היא יוצאת גרמניה, ובסרט בחרה ירום להשמיט את הפרט הזה באיפיון הדמות. "

      הבחירה היתה לעשות את פראכט לאו דווקא גרמניה, כי רציתי שפראכט תייצג יותר את הישראלים מאשר את הגרמנים, מול האנשים האלה שבאו מהמלחמה. כי זה בעצם הסיפור. הסיפור הוא על המקום של האנשים האלה יחסית לאנשים שחיים פה ולא חוו את השואה. זה הקונפליקט המרכזי. אם הייתי עושה אותה גרמניה, זה היה משתלט על הכל. מבחינת ערכים פראכט בנאדם הומאני, אבל יש משהו לא מתפשר, לא סובלני ועם בוז והתנשאות. מול זה האנשים האלה מתמרדים ואת זה הם לא יכולים לסבול. אז אני לא צריכה שהיא תהיה גרמניה. היא מייצגת פה תכונות, שיכולות לרסק אנשים, תכונות בישראליות שאני לא אוהבת. אלו תכונות שיכולות למחוק בנאדם, והם מתבטאות לא רק כלפי התרבות היידית. כשמישהו אומר למזרחים מנשקי מזוזות זה גם מוחק אנשים". בשלב אחר בריאיון, מתייחסת ירום שוב לפראכט ואומרת "היא מייצגת את גרמניה הפאשיסטית, ואני בתחושתי ישראל גם הולכת לכיוונים פאשיסטיים".

      - למה את חושבת שישראל הולכת לכיוונים פאשיסטיים?

      "עניין הלאום נהיה מאוד מאוד חזק. כשמישהו מציע לעשות את חוק הלאום זה אומר שהמדינה הולכת לכיוונים פאשיסטיים".

      מיכאלה עשת, מתוך הסרט "פנסיון פראכט" (יח"צ)
      "בפראכט יש חוסר סובלנות, בוז והתנשאות, תכונות מאוד ישראליות שיכולות לרסק אנשים". מיכאלה עשת בדמות גברת פראכט (צילום: יח"צ)

      "בשני הסרטים הקודמים שלי", אומרת ירום, "הייתה בי תחושת שליחות כזאת, שאם אני אצליח להעביר את מה שראיתי הכיבוש ייפסק. כי באמת חשבתי שאף אחד לא יוכל לקבל את הדבר הזה. בסרט החדש, 'פנסיון פראכט', יש דבר קצת מצחיק - הסתכלות קצת אירונית מהצד על גיבור הסרט שחושב שהוא יכול להחיות שפה. נו, באמת, אתה יכול להחיות שפה? אבל הוא באמת במין תחושה כזאת שהוא יכול לעשות שינוי. גם אני, כשעבדתי על הסרטים הקודמים שלי, היתה לי תחושה שאני יכולה לעשות שינוי. היום כשאני מסתכלת על זה אני חושבת שזה מצחיק. אז זה לא היה נראה לי מצחיק".

      גיבור הסרט "פנסיון פראכט" משלם מחיר לא קל בגלל שאיפתו להחיות את שפת היידיש והרצון לתרום מחצית מכספו לכך – קרע עם סביבתו הקרובה, בת זוגו וילדיו. איזה מחיר את שילמת על רצונך לעשות שינוי גדול, אני שואל את ירום. "כשעבדתי על הסרטים שלי, שילמתי מחיר בחיים האישיים. וגם עצם זה שאת כל הזמן מתעסקת בטראומה, יש בזה משהו שהורס מערכות יחסים. כי לא מעניין אותך מערכת יחסים, מעניין אותך הנושא שלך והדבר שאת מתעסקת בו. זה הדבר שנותן משמעות לחיים שלך. זו דילמה כיוצרת – אין דבר יותר חזק מליצור באובססיביות ובטוטאליות. אבל יש לזה מחירים".

      השקת הסרט ?פנסיון פראכט? (רפי דלויה)
      "אין דבר יותר חזק מליצור באובססיביות ובטוטאליות. אבל יש לזה מחירים". ירום עם צחי גראד בהשקת סרטה "פנסיון פראכט", השבוע (צילום: רפי דלויה)

      בקטע נוגע ללב בסרט, לאחר הקרע במערכת היחסים של מנפרד (צחי גראד) ובת זוגו ולאחר עזיבתה את הפנסיון בו גרו ביחד, מנפרד בא לבקר אותה במקום עבודתה בבית המרקחת ואומר לה, "הלכת בלי להגיד שלום", והיא עונה: "רציתי להיפרד ממך אבל לא היה ממי". מתברר שירום הוסיפה את המשפט הזה לתסריט לאחר ששמעה אותו מבן זוג ממנו נפרדה. "כשעבדתי על הדרמה 'חצאית דמעות' היה לי אז בן זוג, וכשנגמרו הצילומים הוא אמר לי 'רציתי להיפרד ממך אבל לא היה ממי'. זאת אומרת, לא הייתי שם אפילו בשביל שיהיה אפשר להגיד לי 'ביי, אני לא רוצה להיות איתך'. אגב, זה המשפט היחיד שנכנס לסרט שהוא לגמרי ממני. לפעמים אנשים בעניין שלהם ולא רואים כל כך את מי שמולם".

      ירום, שחזרה בריאיון על אמירתה עד כמה מסוכן להיצמד לטראומה, אומרת כי משהו השתנה בה. "כשעבדתי על הסרטים הקודמים, לא ראיתי בעיניים מרוב שהייתי בתוך הטראומה שניהלה את חיי. זאת היתה הזהות שלי", היא אומרת. "היום אני כבר בנאדם אחר, אני לא שם. ההפיכה שלי לאמא שינתה בי משהו. זה לא מאפשר לך להיות טראומתי. יש פתאום שמחה בחיים. את כבר לא בבור השחור, מתחיל סיפור אחר".