בדצמבר האחרון חגגה מגי סמית יום הולדת שמונים, ועשתה זאת בשיא תהילתה השחקנית הבריטית מוכרת ואהובה כיום עוד יותר מתמיד, וכל זאת כמובן הודות להופעתה בסדרת הטלוויזיה הפולחנית "אחוזת דאונטון".
לעומת זאת, הכוכבת כבר מזמן לא התכבדה בתצוגה קולנועית שתלך לפנתיאון. היו לה אמנם תפקיד משנה בשוברי הקופות "הארי פוטר" ו"מלון מריגולד", אבל לא היתה לה אף הופעה גדולה בסרט גדול או אפילו משהו שמתקרב לזה. למרבה הצער, גם הדרמה הטרייה שלה "דירה בפריז", לא משנה את המצב, והצפייה בה בעיקר מעוררת חשק לשוב ולראות עוד פרקים של "דאונטון".
כמשתמע מן השם העברי שניתן לסרט (במקור: "My Old Lady"), ההתרחשויות בו סובבות סביב דירה בעיר האורות. גבר אמריקאי מריר, בגילומו של קווין קליין, מגיע אליה לאחר שירש אותה מאביו המנוח. כיוון שכיסיו ריקים, הוא מתכוון למכור את הנכס בהון רב, אך אז מגלה שזה לא יהיה כל כך פשוט בגלל הסכמי נדל"ן שונים ומשונים, מתגוררות בו עלמה קשישה ובתה (מגי סמית וקריסטן סקוט-תומאס), ואין להן שום כוונה לעזוב.
מכאן והלאה, אפשר לנחש בקלות ובדיוק כיצד זה יתפתח עד השנייה האחרונה. כיוון שהעלילה והדמויות כה דלות ורזות, יש להן בדיוק מקום אחד ללכת אליו, והן אכן עושות זאת, ובלי לענג את הצופים יתר על המידה בדרכן לשם. ניכר כי הבמאי ישראל הורוביץ הוא מחזאי ותיק, שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון. עבודתו קאמרית ותיאטרלית אך בעיקר חסרת תעוזה ותנופה, וגם כמעט ולא מנצלת את יופייה של עיר האורות.
בעיה נוספת היא שהסרט מנסה להיות גם דרמה, גם מהתלה וגם סיפור אהבה אך נכשל בכל החזיתות. אין בו מספיק עוצמה ונפח כדי לרגש, אין בו די רומנטיקה כדי להקסים ובעיקר אין בו מספיק הברקות טובות כדי להצחיק. קווין קליין הוא כמובן אחד הקומיקאים האמריקאים המוכשרים בדורו, אך כאן הושמו בפיו בדיחות קרש. למשל, דמותו משבשת את שם סוכן הנדל"ן הצרפתי וקוראת לו "וואה-וואה", ואף על פי שזה לא היה מצחיק גם בפעם הראשונה, משום מה התסריט חוזר על הבדיחה הזו שוב ושוב. פרדון, אבל "דג ושמו וונדה" זה לא.
ובכל זאת, דבר אחד חייבים לזקוף לזכותו של הורביץ, שביים וגם כתב את התסריט על פי מחזה שלו עצמו: הוא יודע מה ברצונו להגיד. הסיפור ב"דירה בפריז", מתברר עם הזמן, משמש אותו כדי לבדוק כיצד הבוסר שאכלו האבות מקהה את שיני ילדיהם, ולשאול אם בכל זאת יכולים הצאצאים להתעלות מעל הטעויות והחטאים של הוריהם.
כלומר, זה לא סרט סתמי: יש מאחוריו רעיון והגיון. מובן גם שהוא נהנה מן הקלאסה של מגי סמית, המיטיבה לגלם את הקשישה שאוחזת בכל הכוח באופי ובקודים שלה גם כשהעולם מסביבה הולך ומתפרק.
מי שייקלע בטעות לאולם שמקרין את "דירה בפריז", לא יסבול. מנגד, הוא גם לא ייהנה. זהו מסוג הסרטים שלא עושים כלום לצופים בהם, כך שקשה למצוא סיבה טובה להמליץ עליו למישהו. נותר רק לקוות שעד יום הולדתה התשעים, תקבל מגי סמית את התפקיד הענק האחרון שמגיע לה.