ריאיונות עם ראסל קרואו הם לא עניין להקל בו ראש. אחרי הכל, קשה להתעלם מההיסטוריה הקרובה שמתארת את השחקן האוסטרלי כטיפוס שלא מומלץ לעיתונאים להרגיז. לפני כמה שנים הוא עזב באמצע ריאיון עם רדיו הבי. בי. סי. שהתקיים במסגרת קידום הסרט "רובין הוד", כל זאת משום שהמראיין העז לשאול אם המבטא שאימץ לעצמו בסרט היה אירי. ג'וליאנה רנסיק מערוץ E! תפסה אותו ביום רע מאוד לפני כשנה על השטיח האדום, כשקרואו מלגלג על השאלות שהפנתה אליו. לאור הרפרטואר הזה, היה די טבעי לקוות שנתפוס אותו הפעם ביום טוב.
חששותי הופרכו מיד עם כניסתו לריאיון כשהוא מחויך ואוחז בארבעה כובעים, אותם חילק לכל אחד מארבעת העיתונאים שישבו בחדר. על הכובעים הופיע סמלה של South Sydney Rabbitohs", קבוצת הרוגבי שאותה העריץ קרואו בילדותו. לפני מספר שנים רכש אותה לאחר תקופה ארוכה של כישלונות. "זה לכבוד הזכייה של הקבוצה באליפות לראשונה מזה 43 שנים", הוא מספר בהתלהבות, "לא רק באוסטרליה, אלא גם באירופה. אנחנו מחזיקים עכשיו בכל גביע רוגבי אפשרי."
בניגוד להצלחה של קבוצתו, בשנתיים האחרונות עבר קרואו תקופה לא פשוטה. הוא נפרד מאשתו (הזמרת דניאל ספנסר) לאחר 9 שנות נישואין, ניסה להיגמל מסיגריות ("בשביל הילדים") ולא ממש הצליח, ונוסף על הכל צילם חמישה סרטים בתוך שישה-עשר חודשים. "איכשהו חמש קבוצות של מפיקים הצליחו לתקשר בניהם ולסגור את הלו"ז כך שאצליח לעשות הכל," הוא אומר, "ובתוך כל זה קרו הבעיות האישיות כמו הילדים והפרידה וכל מיני דברים אחרים."
בתוך כל הבלאגן הגיע אליו התסריט ל"עקבות במים", סרט הבכורה שלו כבמאי. "לא בחרתי את הסרט, הסרט בחר אותי," הוא מספר. "הקונספט של לביים סרט הולך אתי כבר הרבה זמן, אבל הייתי צריך שמשהו יתפוס אותי באופן שבו הסרט הזה תפס אותי. כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה מצאתי את עצמי לא רק רושם הערות לגבי הדמות שלי, אלא דימיינתי ממש את כל הסרט. רציתי לקחת אחריות על כל הפרויקט הזה, והתחלתי לחשוב לא רק על מה שכתוב בתסריט, אלא גם על מה הולך להיות בין השורות".
"עקבות במים" הוא סוג של שיעור בהיסטוריה. על רקע מלחמת העולם הראשונה שהביאה איתה את נפילתה של האימפריה העות'מאנית, החוואי האוסטרלי ג'ושוע קונור (קרואו) נוסע לאיסטנבול ההרוסה והשסועה בשביל לאתר את בניו שנעדרו במהלך הקרב בגליפולי. "בכל פעם שעושים סרט על הטורקים יש בעיות", אומר קרואו, "כי הם עדיין מדברים איתך על 'אקספרס של חצות', ועל איך הם שנאו את התיאור שלהם בסרט. עברנו תהליך של שמונה-תשעה חודשים של פגישות עם שר התיירות הטורקי וראש העיר של איסטנבול, ובסוף קיבלנו אישורים לצלם אפילו במסגד הכחול, אישור שמעולם לא ניתן לאף הפקה".
בשיחה עמו חושף קרואו את הקשר העמוק שפיתח עם התסריט, לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית. "יש קשר תרבותי עמוק מאד בין הקרב בגליפולי והמעורבות של אוסטרליה וניו זילנד במלחמת העולם הראשונה" הוא מסביר, "זאת היתה המלחמה הראשונה שבה האוסטרלים והניו זילנדים נלחמו תחת הדגל שלהם. לפני כן הן היו שלוחה של האימפריה הבריטית. מעבר לכך יש כאן סיפור על אדם שיש לו שלושה בנים שהלכו למלחמה ולא חזרו. אני אבא לשני בנים, אז זה הכה בי ברמה מאד בסיסית. ראיתי בתסריט הזה גם הזדמנות להגדיר מחדש את הפרספקטיבה שיש לנו על המלחמה הזאת, ובכלל על כל מלחמה, שמצד אחד נכון, יש סיפורי אומץ וגבורה, אבל בסופו של דבר, מלחמה סובבת סביב צער ועצב".
האימפריה העות'מאנית התפרסה על פני מה שאנחנו מכירים היום כמזרח התיכון. למדת מעשיית הסרט משהו על האיזור היום בעקבות הדברים שקרו שם לפני מאה שנה?
"אתה יודע, זה דבר מעניין שדורש מחקר ודיון מעמיק, שמאה שנים אחרי, אנחנו עדיין מעורבים בקונפליקט שמתקיים באותו איזור גיאוגרפי. כל המדינות שאנחנו מכירים היום כאירן, עירק, סוריה - כולם היו חלק מהאימפריה העות'מאנית, ומצאתי את עצמי תוהה מה היו אומרים החיילים הצעירים שקיפחו את חייהם במלחמת העולם הראשונה, המלחמה שפורסמה להם כ'המלחמה הגדולה,' 'המלחמה שתסיים את כל המלחמות'. אני לא חושב שהם היו כל כך שמחים לדעת שההקרבה שלהם הפכה לזה."
כמו רוב השחקנים (והזמרים) שמגיעים מאוסטרליה, קרואו התחיל את הקריירה המקצועית שלו באופרת הסבון "שכנים" וממנה המשיך למסך הגדול באוסטרליה. המסלול שלו להוליווד עבר דרך קנדה, שם שיחק בסרט "For the Moment" שזכה לתגובות בינוניות. ההצלחה שלו באמריקה החלה באופן אירוני רק לאחר הסרט הדי כושל "No Way Back" בשנת 1995, שהקנה לו תפקיד לצידה של שרון סטון ב"המהירים והמתים", לצדו של דנזל וושינגטון ב"פקודת חיסול" וכמובן ב"סודות אל איי" עם קים בייסינגר. בשנת 2000 הוא קיבל את האוסקר הראשון שלו על "גלדיאטור" והוסיף לעצמו עוד שתי מועמדויות לפסלון המוזהב בשנתיים שאחרי.
קרואו מבין היטב שחלק מהעבודה היא פשוט להיראות טוב. ב"עקבות במים" קשה להתעלם משרירי הידיים המפותחים ומהגוף החטוב, שאמנם לא מגיע למימדים של גלדיאטור, אבל בהחלט מקנים מראה שונה מהראסל הקצת עגלגל שהגיע לריאיון. נראה כי בזמן שהוא לא מצלם סרטים הוא מרשה לעצמו להתפרע עם הצ'יזבורגרים.
מה מאפשר לך להיות כל כך ורסטילי בבחירת הדמויות שאתה מגלם?
"אני פשוט לא מרגיש צורך להגדיר את עצמי כפי שאנשים אחרים מגדירים אותי. זה לא אני. אני עושה את העבודה שלי ממבט מאד פשוט וכן. אני מחכה עד שמשהו נוגע לי בלב. אתה יודע, אני יכול לקרוא שלושים, ארבעים תסריטים. היתה פעם שקראתי אפילו חמישים תסריטים עד שמצאתי אחד שממש רציתי לעשות. לפעמים אנשים מציגים לי פרויקט וזה נשמע מדהים, אבל אם אני קורא ולא מקבל עור ברווז אני מוותר עליו. אם אני לא מוצא את עצמי כותב הערות על הדמות שלי בצידי התסריט, אני פשוט לא עושה את זה. ולא אכפת לי מה הקטגוריה של הסרט, ולא אכפת לי גם כמה הצ'ק".
בקיצור עכשיו, אחרי הסרט הזה, אנחנו צריכים להתרגל לומר: ראסל קרואו-במאי?
"הסרט הזה שינה לחלוטין את הגישה שלי בגלל שעד אז חשבתי שיש לי את הג'וב הכי טוב בעולם, ואז עשיתי את זה. וגיליתי כמה זה יותר מתאים לי. הקומפוזיציה של השוטים, צבעים, טקסטורות, תנועות מצלמה, המוסיקה, אתה יודע, כל הדברים האחרים שהייתי אחראי עליהם. זה עמוק וזה מספק בכל כל הרבה מובנים, וזה גם קצת מפחיד, כי אני אחראי לתוצאה הסופית ואין איפה להתחבא. ועכשיו כשאנשים סוף סוף רואים את הסרט - זו חוויה מעניינת עבורי. זה כל כך יותר הרבה חשוב לי בגלל שזה חלק ממני, זה נולד ממני, בניגוד להיותי חלק מסיפור בחזיון של מישהו אחר".