השבט הלבן: ישו
עוד לפני שהיה נוצרי, ישו היה יהודי. כך מספרים האגדה וספרי הקודש. לו ישו היה חי במאה ה-21, סביר להניח שהיה משתייך לשבט הלבן. או למעמד הביניים. או למעמד הביניים הגבוה. בקיצור, אחוס"ל אבל עם טוויסט. נו, כי לא רק לאשכנזים יש כסף בימינו.
לא פשוט למצוא את גיבור התרבות של השבט הלבן. בטח לא מאז שאריק איינשטיין מת. לא פשוט כי בכל פעם שקם גיבור תרבות כזה, הוא מיד נסקל בכיכרות הערים. מועלה לגרדום ומאבד את נשימתו. מובל לגיליוטינה וראשו מוצע לכל דורש. יאיר גרבוז, ענת וקסמן, השמות לא ממש משנים. ובניגוד למה שאפשר לחשוב, גם לא סיבת הסקילה. לכאורה, אותם גיבורי תרבות נסקלים בגלל דבריהם ולמרות תרומתם לתרבות הבלתי ניתנת לכימות. בפועל, אותם גיבורי תרבות נסקלים בגלל שהם משתייכים לשבט הלא נכון. השבט השליט שהופל וכעת נרמס ע"י חובבי שוקולד. גם אם וקסמן וגרבוז היו שורדים את יום ראשון, הם היו נסקלים ביום שני בגלל משהו אחר. כל כך הרבה פינות יש בארץ ישראל ובכולן מחכים חולי סוכרת עממית. פעם התביישו בעממיות שמגיעה במנת עסקית מושלמת עם עילגות, טיפשות ובורות, היום מהללים ומאדירים אותה.
ובאין גיבור תרבות חי ונושם, נותר לפנות לאיש שהפך לסמל ולמופת עבור השבט הלבן, גם אם חברי השבט כלל לא רצו בו, ישו הצלוב. לא משנה מה היו כוונותיו של ישו וגם לא משנה מה היו מעשיו. סופו של ישו היה ידוע מראש. לכן טוב יעשו כל גיבורי התרבות העתידיים של השבט הלבן אם יקבלו את מותם בכניעה כבר עכשיו, יילכו מרצונם אל הצלב ויותירו את הפחוס"לים להתבוסס באפסיותם. (אביעד קדרון)
השבט המזרחי: "זגורי אימפריה"
המחלוקת אינה זרה ל"זגורי אימפריה", סדרת הלהיט של HOT, הן מכיוונם של מזרחים והן של אשכנזים. כבר במהלך העונה הראשונה שלה הסדרה הואשמה בכך שאינה מייצגת את המזרחיות באופן אמין, שהיא צעקנית, עממית, המונית, וולגרית, מגחיכה עדה שלמה ולא מטפלת בנושאים הבוערים של סדר היום המזרחי. הביקורת כלפיה הגיעה לנקודת רתיחה עם עליית העונה השנייה שלה: בפרק הראשון בה הכריז ראש המשפחה, בבר (משה איבגי), שביום השואה לא יעמוד בצפירה לזכר הנספים, מתוך מחאה על כך שההיסטוריה והטראומות שלו ויתר דור המעברות נדחקת לעומת אלה של האשכנזים. בנו המשתכנז (עוז זהבי) שאל אותו איך הוא משווה בין הדברים, ובבר ענה לו שלא מדובר בחוסר אמפתיה אלא בעניין עקרוני.
מכאן הואשמה "זגורי אימפריה" בשטחיות, פשטנות, בורות, צרות אופקים והתקרבנות מזרחית, ומהצד השני (עדיין) בשרטוט נלעג של מרוקאים - המהומה מחוץ לה יישרה קו עם הרעש בתוכה. לנוכח כל מסכי העשן קל לא לשים לב לאמת שמסתתרת מאחוריהם. גם המקטרגים עליה - בעיקר מצד עדות המזרח - לא יכולים לטעון שמדובר בסדרה שולית או שאינה פורצת דרך עבור הספרדים בישראל. לא זאת בלבד שהיא מעבירה לקדמת הבמה דמויות שבדרך כלל לא שוזפות את מסך הטלוויזיה בישראל, אלא שעם כל פגמיה, הבוטות וההתרסה שלה, "זגורי אימפריה" מתהדרת בחתרנות של ממש. לכל אורכה היא רוויה ביקורת כלפי דברים רבים שהשתרשו והפכו להיות מובנים מאליהם, למעין תמצית והתגלמות של "ישראליות", שבפועל הדירה וממשיכה להדיר מתוכה תרבות, מורשת והיסטוריה עצומים מאין כמוהן של חצי עם.
"זגורי" לא גזענית בפני עצמה כשם שהיא חושפת את הגזענות ומעלה אותה אל סדר היום. היא עושה זאת בגוונים ובאופנים שונים - בין אם בהתקרבנות, בין אם בהשתכנזות ובין אם במיליטנטיות - כך שהדמויות שלה מייצגות כל כך הרבה אפשרויות ובונות עולם שלם של טיעונים לכאן או לכאן. בכך מעוררת "זגורי אימפריה" דיון חשוב ומהותי, ומצטרפת בחכמה לשיח המזרחי החדש שתובע חזקה תרבותית והיסטורית חדשה על הישראליות. (עידו ישעיהו)
השבט הדתי-לאומי: עמיר בניון
המושג "דתי-לאומי" יכול להטעות. יהיה לא מדויק לכתוב על השבט הדתי-לאומי כמקשה אחת. פשוט כי הדבר הזה, "שבט דתי-לאומי" לא קיים יותר. הוא מזמן הפך להיות שבט דתי-לאומני. מאוד פשוט להוסיף נ' אחת ללאום. האדם שמסמל, יותר מכל, את טשטוש הגבול בין הדת ללאום הוא עמיר בניון. מנצח את שאר גיבורי התרבות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
ערבים שהם אויבים במקרה הטוב וחלאות במקרה הטוב פחות, פוליטיקאים שהם חיות ועוד לא נגענו בשמאלנים והכל, עד לכאן, בחסות היהדות ואהבת הארץ. כלומר, בחסות הדת והלאום. לצמד הזה צריך, מן הסתם, להוסיף את המושג "שנאת האחר". והנה, בשטחיות קלילה, באופן הולם וראוי כשמדברים על אדם כמו עמיר בניון הצלחנו לגעת בשבט הזה. שבט שאמור להיות, על הנייר לפחות, מודל ישראלי למופת. גם דת, גם מדינה.
אסור לטעות, לא כל חברי השבט עברו את ההמרה החדשה. אבל קולם של אלה שעדיין לא הוסיפו את הנ' ללאום לא נשמע. הם לא אומרים דבר וחצי דבר נגד עמיר בניון ושיריו המסיתים. למה הם שותקים? אולי כי נוח יותר לתת לאדם אחר לספוג את המהלומות. אולי כי הם נדהמו לראות את ראש הממשלה מחבק את בניון, שבועות ספורים לאחר שזמרר שירים מסיתים. ואם לא נדהמו אז, לבטח נדהמו לשמוע שבניון ומסריו הדתיים-לאומניים השתתפו באופן פעיל בקמפיין של ראש הממשלה.
אי אפשר לבוא בטענות לבניון. הוא בסך הכל זיהה שאף אחד לא עומד בשער ומיהר להבקיע בצרורות. מנצל פסוקי תנ"ך ומטפח את הפחד. כן אפשר וצריך לבוא בטענות לאלה ששותקים. אלה שבשתיקתם הופכים את הדת ואת הלאום לנשק. אלה שמוכיחים שאם יכניסו את מוחם לראש כבשה, היא תמשיך לשתוק. (אביעד קדרון)
השבט הערבי: תאמר נאפר
תאמר נאפר הוא גיבור תרבות לא רק בגלל המובן מאליו, היותו אחד מחלוצי ההיפ הופ הערבי, אלא גם בגלל פועלו למען שיוויון מגדרי בחברה הפלסטינית והערבית, בין השאר בקמפיין חדש שהוא עומד מאחוריו. נאפר נאבק כנגד רצח של נשים על רקע כבוד המשפחה וגם על שיוויון זכויות לנשים בכלל ובחברה הפלסטינית בפרט. מאבקו של נאפר אינו דבר מובן מאליו. בין היתר בגלל שהראפ ביסודו מזוהה עם לא מעט שוביניזם.
במקביל לעיסוק בנושא זה, נאפר עוסק בנושאים נוספים במסגרת להקת DAM אותה הקים בלוד עם אחיו סוהיל ומוחמד ח'ררי בסוף שנות התשעים. נושאים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"תאמר הוא אדם הכי רדיקלי, גם במאבק הפמיניסטי וגם במאבק הלאומי הפלסטיני", אומר לנו אודי אלוני, במאי, מפיק ומפתח הסרט "הבית האחרון" (שם זמני) על פי סיפור חייו של נאפר, שבו זה האחרון גם משחק. "תאמר לא ישתף פעולה עם אף פלסטיני שלא שומר על זכויות האשה, ויעבוד עם כל יהודי אם היהודי הזה חף מגזענות. ואת כל זה הוא עושה בלי שום צדקנות, הוא קול. הוא פתח את האפשרות לדור הצעיר של פלסטינים אזרחי ישראל להיות מחוייבים תרבותית ורגשית לעם שלהם, תוך פיתוח הגשמה עצמית ויצירתית. אין הרבה כמו תאמר. הלוואי והשמאל היהודי ילמד קצת ממנו איך מתפקדים, בצניעות, בהגינות ובקוליות שכזאתי".
"תאמר הוא איש מיוחד", אומרת לוואלה תרבות איבון סאבא, שדרנית רדיו ערביה בתחנת tlv1.fm, "הוא נלחם למען כל השכבות השחוקות במגזר, החל בבעיות הקיימות בתור מיעוט במדינה וכלה במעמד האשה הערביה וזכויותיה בחברה הערבית בכלל ובחברה המוסלמית במיוחד. דרך השירים שלו הוא מגיע לכל הנושאים הלוהטים והבעייתיים הן בחברה והן במדינה. אני מעריצה את דעותיו ואת עמדותיו בזה שהוא מנסה לעורר את החברה לנושאים הבוערים החשובים לכולם". (שגיא בן נון)
השבט הרוסי: סשה דמידוב
המגזר הרוסי בישראל היה מקור לניתוחים רבים לאורך השנים, כמעט כולם הצליחו לטעות בו, לסלף את דמותו או לתייגו עם סטיגמות מוטעות. הסיבה העיקרית לטעויות היא שכמו כל מגזר אחר, גם העולים מחבר העמים אינם שייכים למקשה אחת, הם מורכבים משורה של תכונות שלא מצטמצמות לשורה אחת. סשה דמידוב הוא דוגמה מצוינת למורכבות של הרוסי-ישראלי, כזה שבנוי מאינספור ניגודים וסתירות פנימיות שייחודיים לסיטואציה המיוחדת של חייו.
דמידוב עלה לישראל ב-1990 מטשקנט באוזבקיסטן, כשמאחוריו לימודים באחד המוסדות הנחשבים ביותר בעולם בתחום התיאטרון: אקדמיית "גיטיס" במוסקבה. מאז שהגיע לישראל והצטרף לתיאטרון גשר, כיכב דמידוב בשורה ארוכה של קלאסיקות מ"מולייר" דרך "האידיוט" ועד "השטן במוסקבה". דמידוב הופיע בשורה של סרטים וסדרות ישראלים, וכיאה לסטיגמה האליטיסטית קל מאוד לשייך אותו לצד השמאלי של המפה. אלא שדמידוב הוא בכלל חובש כיפה, לומד קבלה ונמצא כבר מספר שנים בתהליך של חיפוש הקשר עם האל.
מרכיבי הקיצון האלה הפכו את דמידוב לסחורה חמה בסדרת הריאליטי "בחירות 2015" שהתרחשה כאן לאחרונה. שמועות עקשניות דיווחו על מקום משוריין שהמתין לו ברשימת הליכוד על מנת שימשוך בעזרתו את הציבור המורכב שאליו הוא משויך. אלא שדמידוב דחה את ההצעה, מסרב להפוך לעוד בובה בידי ביריוני השלטון, מפנה עורף לכסף הקל והתנאים המפנקים של הפוליטיקאים בישראל. וכך גילינו סמל ישראלי יוצא דופן: מדקלם את שייקספיר ולומד תורה, דובר עברית מושלמת אבל מככב בתיאטרון הבית של העולים, כוכב תיאטרון עם השקפות ימניות. שיהיה בהצלחה עם להכניס את כל זה לאחת התבניות המוכרות. (אילן קפרוב)
השבט החרדי: הרבנים
בציבור החרדי אין אמן או יוצר שמוגדרים כגיבורי תרבות שמסביבם קונצנזוס, וגיבורי התרבות האמיתיים הם הרבנים והרבניות, אומרת חוקרת התרבות החרדית מרלין וניג. "החברה החרדית נתפסת כמקשה אחת מבחוץ, אבל מדובר על חברה מאוד מגוונת עם הרבה קהילות ופלגים. זה פסיפס של תרבויות. כל קהילה בוחרת את האמנים שקשורים אליה", אומרת וניג. "יש עשייה תרבותית רחבה ויש הרבה אמנים חרדים מדהימים ומוכשרים בקולנוע, בספרות, במחול, בתיאטרון. אבל אין אמן מסוים שיש עליו קונצנזוס. האמנות נכנסת ומקבלת הכרה לאט לאט ובהדרגה לציבור החרדי. אין בקולנוע החרדי מישהו כמו אבי נשר שיש עליו הסכמה רחבה בציבור החילוני. גם אין אמן חרדי שהוא סלב, אין פאפרצי, אין מדורי בידור. חלק מהיוצרות מופיעות בכלל בשם בדוי".
היחידים שאולי חוצים פלגים בציבור החרדי בפופולריות שלהם הם סופרים ויוצרים לילדים ולנוער, ובהם חיים וולדר, מנוחה פוקס, לאה פריד והמאייר גדי פולק. "הספרים שלהם נכנסים כמעט לכל בית חרדי, והם היחידים שאולי יש סביבם קונצנזוס כלשהו", אומרת וניג. "זאת בניגוד לאנשי התרבות החרדים היוצרים למבוגרים שם אין הסכמות רחבות בין הפלגים. כי בעולם הילדים הנושאים הם יותר נאיביים, והדילמות שוות בין הקהילות עד גיל מסויים שבו נוצרת עצמאות מחשבתית, ואז נוצרות מחלוקות בין הפלגים".
"גיבורי התרבות של הציבור החרדי הם אנשים תורניים, בעלי הישגים תורניים ורוחניים כמו רבנים ורבניות", מוסיפה וניג. "האדמו"רים הם ה'סלבס' האמיתיים. כשילדים משחקים במדבקות זה עם תמונות של רבנים, בעיתונות החרדית התמונות שרואים הכי הרבה הן של רבנים ופוליטיקאים. אתה לא רואה שם תמונות של אמנים אבל יכול לראות מעין צילום 'פפראצי' בעיתון 'עולם החסידות' באירועים משמעותיים. הרב קניבסקי והרב שטיינמן (מנהיגים בולטים של הציבור החרדי ליטאי ש.ב), למשל, הם אייקונים תרבותיים מבחינת הציבור החרדי".
נקודה מעניינת נוספת שמציינת וניג היא אנשי תרבות חרדים וחוצי מגזרים שמפורסמים ומוערכים בציבור החילוני, אבל בציבור החרדי פחות מכירים אותם, כמו הבמאית והתסריטאית רמה בורשטיין, שחתומה על הסרט "למלא את החלל", המוזיקאי יונתן רזאל ואפילו עיתונאית ערוץ 2 סיון רהב-מאיר. (שגיא בן נון)