חמש הדקות הראשונות של "הנוקמים: עידן אולטרון" הן סרט גיבורי העל האולטימטיבי. זוכרים איך ל"הנוקמים" הראשון לקח הרבה זמן להתניע, והוא קצת קירטע בהתחלה, אבל בסוף הסרט הגיע הקרב בניו-יורק בהשתתפות כל הגיבורים ורצף עצום של שנינויות ואקשן ואפקטים, ואחרי כל רגע מגניב הגיע רגע מגניב עוד יותר? אז "הנוקמים 2" עושה את כל זה לפני הקרדיטים. סצנת הקרב שפותחת את הסרט כל כך טובה שהיא עושה חשק להרים טלפון בו ברגע למפיקי "פארק היורה 4", "שליחות קטלנית" החדש, "באטמן נגד סופרמן" וכל שאר סרטי האקשן/הרפתקאות שצפויים להגיע בשנים הקרובות, ולהגיד להם: עזבו, אין טעם שתצאו מהבית. כבר הובסתם.
למזלם של כל מי שאינו אולפני מארוול, שאר "הנוקמים: עידן אולטרון" לא טוב כמו חמש הדקות הראשונות שלו. זה לא "הנוקמים" - כלומר, זה לא אירוע קולנועי שמעולם לא היה כמוהו, אם כי זה עדיין סרט סופר-גרופ כיפי מאוד וגיקי מאוד. אולי גיקי מדי.
"הנוקמים" הראשון היה ניסיון ראשון מסוגו: קבוצת גיבורי-על שמחזיקים כל אחד סדרת סרטים משלו - איירון מן, תור, קפטן אמריקה מתקבצים לסרט אחד שבו הם יוכלו כולם להילחם זה עם זה וזה בזה. הניסוי הצליח הרבה מעל ומעבר למשוער, והפך את "הנוקמים" לסדרה קייטנה קבועה של גיבורי העל של מארוול, שבה ייפגשו פעם בכמה שנים.
מה שכיף בעולם "הנוקמים" חוץ מהאקשן, וגם זה לא מעט זה המפגש בין דמויות ששייכות כל אחת לעולם שונה ולז'אנר שונה. תור השייקספירי וטוני סטארק הדושי, נטשה רומנוב הג'יימס בונדית וקפטן אמריקה הפטריוט הם דמויות שבימים כתיקונם לא היו יכולות להיפגש, אבל כאן החבר'ה נפגשים ונזרקים זה על זה במכות מצולמות היטב ושורות מחץ משויפות כיהלום. זה עובד. יש פה איזה מאבק על שלום העולם (אולטרון, אינטליגנציה מלאכותית שנועדה לשמור על שלום העולם, מתעורר ומחליט שהדרך הטובה ביותר לשמור על העולם היא בעצם להשמיד אותו. הנוקמים מעדיפים שזה לא יקרה. מכות). אבל היחסים בין הדמויות, והבדיחות האגביות שנזרקות אגב מכות בפרצוף לרעים, מהנות יותר מעצם המאבק הקומיקסי. הסרט מקדיש, ובצדק, הרבה תשומת לב לנוקמים שאין להם סדרה משל עצמם: נטשה רומנוב, הענק והוקאיי. הם מקבלים יותר תשומת לב, פיתוח ועניין. יש מצב שאפילו מהוקאיי יהיה לכם אכפת במידה כלשהי עד סוף הסרט.
טיפול בכל כך הרבה דמויות הוא משימה לא פשוטה בפני עצמה, אבל "עידן אולטרון" לא מסתפק בה ומעמיס על עצמו עוד ועוד. הוא לא רק מקבץ גיבורים מתשעה סרטים שונים אלא גם מציג דמויות חדשות וגיבורים חדשים, קורץ לטלוויזיה ומרפרר לקומיקס, מזכיר פרטי עלילה מ"קפטן אמריקה 2" ומ"איירון מן 3" ומכין את הקרקע ל"קפטן אמריקה 3" ו"הנוקמים 3 חלק 1". במילים אחרות: הסרט הזה עמוס וצפוף כמו רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר.
העומס הזה הופך את "עידן אולטרון" לגן עדן לגיקים, אלה שראו את כל הסרטים ואת "סוכני ש.י.ל.ד" ומכירים את ההיסטוריה של הדמויות מהקומיקס וההיסטוריה האלטרנטיבית שלהם מהקומיקס האחר. אבל על כל מי שלא נמנה על הקבוצה הזאת, העומס הזה עלול להעיק. בסך הכל באנו לראות סרט קיץ, למה צריך לעשות בשביל זה שיעורי בית? למה צריך לראות עשרה סרטים קודמים רק כדי להבין את כל מה שקורה פה? ב"הנוקמים" הדמויות הראשיות היו מוכרות וצבעוניות ובעלות אופי ברור: אף אחד לא יתבלבל בין קפטן אמריקה לבין איירון מן לבין תור, ולא משנה אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים. אבל בסרט ההמשך יש הרבה דמויות נוספות, ופתאום כבר לא בהכרח ברור מאיפה הגיע האיש המעופף השני ומה הקטע עם האבנים האלה ומי זאת הקוריאנית ותזכירו לי מי זאת ג'יין ומה זה הידרה ומאיפה ההוא הגיע, הוא לא מת או משהו?
גם ההומור ב"עידן אולטרון" עובר את הגבול ממתחכם לפוסט-פוסט-מתחכם. ג'וס ווידון מכוון את הסרט לצופים מנוסים שיכולים לחזות מראש מה תהיה השורה הבאה שכל דמות תגיד, ולכן היא תמיד תגיד משהו אחר, או תעיר משהו על מה שהיא היתה אמורה להגיד אבל לא. זה מאוד נחמד. וכשזה מגיע ברצף של שעתיים ללא הפסקה, זה גם מאוד מעייף.
מתחת לכל השנינויות והרפרנסים והדמויות, הסיפור העיקרי של הסרט הוא שוב אותו סיפור. אם כבר התחלתם להרגיש שכל סרטי מארוול (שלא לומר, סרטי גיבורי-על בכלל) מתחילים להיראות דומים זה לזה, "עידן אולטרון" לא ישנה את דעתכם. עוד נבל שמנסה להשמיד את העולם, עוד עדר של רעים שהאוונג'רס מביסים. אם ב"הנוקמים" שיא הסרט היה קרב עירוני המוני בניסיון להשמיד איזה גאדג'ט שיוצר מין קרן ענקית הפונה מעלה, הפעם השיא הוא שונה לחלוטין: קרב עירוני המוני בניסיון להגן על איזה גאדג'ט שיוצר מין קרן ענקית הפונה למטה. האיום על שלום העולם וההגנה עליו הפכו לכל כך שגרתיים שהם רק פרוצדורה, משהו שקורה ברקע בזמן שטוני סטארק זורק בדיחות לכל עבר.
עוד חסרון המורגש היטב: לוקי. בהיעדרו, הנבל של הסרט עוד תלונה שגרתית מדי בסרטי מארוול חלש. אולטרון (קולו של ג'יימס ספיידר) הוא פשוט טוני סטארק בתוך גוף של רובוט. הוא נחמד, אבל הוא לא מספיק שונה מכל יצור רע אחר, ולא משכנע שהוא זה שאמור להשמיד את העולם.
ואם כבר עוסקים ביתר התכתבות גיקית, הנה תלונה גיקית: כל הקטע בעולם-העל של מארוול הוא שלאירועים יש השלכות. דברים שקורים בסרט אחד יכולים להשפיע על סרטים אחרים. וגם כאן זה קורה - חוץ מכשזה לא. "עידן אולטרון" אמנם לא מפגין זלזול מוחלט בהמשכיות כמו "אקס-מן: העתיד שהיה" סרט שפשוט שכח שדמות ראשית בו בכלל מתה בסרט הקודם ובכל זאת, הסרט מבטל בקלות רבה מדי אירועים שהתרחשו ביקום הקולנועי הזה בעבר. בסוף "איירון מן 3" (זהירות ספוילר) טוני סטארק השמיד את חליפות השיריון שלו והכריז שהוא פורש מעסקי הסופרהירו - וכאן, הנה הוא שוב, עם צבא השיריון ובלי הסבר. אפילו בלי משפט ייצוגי, איזה "אה, פרשתי אבל חזרתי". וזה לא המקרה היחיד: אירועים משמעותיים מסרטים אחרים הופכים פה לבעצם-לא-כאלה-משמעותיים. ואם כל דבר יכול להתבטל במחי התחשק-לנו אחד, אז למי בעצם אכפת מכל ההמשכיות המסובכת הזאת, ולמה להשקיע בה?
"הנוקמים: עידן אולטרון" הוא הרבה כיף. אין שום ספק שזו צפייה הכרחית לכל חובבי אקשן הוליוודי איכותי. אבל המשקל של עולם קולנועי שלם, 11 סרטים קודמים ועוד עשרה בדרך, מתחיל להעיק על הסרט. מי חשב שכיף יכול להיות כזאת עבודה קשה?
ומה אתם חשבתם על "הנוקמים: עידן אולטרון"? ספרו לנו בתגובות