1962, השנה שבה דילן החל לכתוב את "אדוני המלחמה", תפסה את בוב דילן כשהוא עוד רגע בן 21 ועדיין מגשש את דרכו למעלה בסצנת הפולק. אלבום הבכורה שלו, המבוסס ברובו על קאברים לקלאסיקות, אמנם כבר יצא ועשה לו שם בחוגים הנכונים, אך הדרך לפסגה היתה עוד ארוכה. בתעודת הזהות עדיין קראו לו רוברט אלן צימרמן, ובין הופעות במועדוני הווילג' השתתף בהקלטות של אחרים בשמות בדויים.
הדינמו היצירתי שלו בער. פחות משנה אחרי שדילן האלמוני נחת בווילג' הניו יורקי ונודע בעיקר בביצועיו לשירים של וודי גאטרי ואחרים, הוא החל לשחרר בפומבי חומרים שכתב בעצמו. "אדוני המלחמה", שיצא באלבומו The Freewheelin' Bob Dylan ב-1963, היה אחד מהם. וכמו שירים נוספים באלבום התניע רעידת אדמה שהדיה מורגשים עד היום.
דילן סימן אז את קו פרשת המים המוזיקלי שחצתה אמריקה ובעקבותיה העולם. המוזיקה הפופולרית, שעד אז נחשבה בקרב הציבור הרחב בעיקר כתוכן בידורי, פתאום איפשרה יצירה אמנותית ואפילו אמירות ערכיות ופוליטיות. דילן הצעיר, בקושי מתגלח, ירה: בפוליטיקאים שמציתים מלחמות ושולחים אחרים למות בעוד הם יושבים מאחורי שולחן ובגנרלים שמתייחסים לעולם כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלהם. "אתם לא שווים את הדם שלי", הכריז כשאיחל להם למות והבטיח שיישאר ליד ארון הקבורה שלהם כדי לוודא שהם מתים. המחאה האנטי-מלחמתית של דילן נפלה על קרקע פורייה, כמה חודשים בלבד לאחר משבר הטילים בקובה שאיים להשמיד את כל העולם.
למרבה ההפתעה, המילים החדות, רוויות הבוז והביקורת, לא נאסרו לשידור. טוקבקיסטים נבערים לא קראו לכלוא ולהחרים, והקריירה של דילן לא טבעה בגל פטריוטיות פשיסטי. להפך, הקהל הצעיר (וגם המבוגר מהצד השמאלי של המפה) העריך, השתאה ואימץ את המשורר הצעיר שלא פחד להגיד את מה שהוא חושב, והפופולריות של דילן נסקה לקריירה שנמשכת כבר יותר מ-50 שנים. עצוב לחשוב מה היה קורה אם השיר הזה היה יוצא היום בישראל. עצוב עוד יותר לחשוב אם מישהו היה בכלל מעז לכתוב שיר כזה היום בישראל.