בתחילת שנות השמונים הגיע לאקרנים "גליפולי", סרט הנקרא בשם חצי האי בו התנהלה בזמן מלחמת העולם הראשונה מערכה הרת גורל בין האימפריה העות'מנית לכוחות מעצמות ההסכמה, ובהם חיילים אוסטרלים רבים. היתה זו יצירת מופת, והצלחתה סייעה להזניק את הקריירה של כוכבה, בחור צעיר בשם מל גיבסון שהתגלה מעט קודם לכן ב"מקס הזועם", וגם סידרה לו את הפרסים הראשונים בחייו.
בארבעת העשורים שעברו מאז, כמעט ולא נעשו סרטים דוברי אנגלית על גליפולי (יצירות טורקיות דווקא לא חסר). בשנה שעברה ציין העולם מאה לתחילת מלחמת העולם הראשונה, מה שעורר עניין מחודש בנושא והביא להפקת "עקבות במים", שהגיע לאקרנים בישראל בסוף השבוע. גם הוא מתרחש בחצי-האי, אך בתום הקרבות, ומתאר כיצד חוואי אוסטרלי, המתמחה במציאת נוזלים מתחת לקרקע, מנצל את האינטואיציה הייחודית שלו כדי לאתר את בניו, שיצאו למלחמה ולא חזרו. מגלם אותו מי שירש מגיבסון את תואר השחקן הגדול בתקופתנו שגדל באוסטרליה ראסל קרואו.
הפעם, לראשונה בקריירה הארוכה שלו, החליט קרואו גם לקחת לידיו את שרביט הבימוי. הוא עשה בשכל כשבחר לטבילת האש את "עקבות במים", שכן התסריט של אנדרו נייט ואנדרו אנסטסיוס מתגלה כמלאכה רהוטה וחכמה, שמשכילה להציג סיפור מעניין באופן חזק וצלול, ומיטיבה גם למקם אותו בהקשר ההיסטורי ולאפיין את התקופה. עם זאת, יש בו גם ממד אוניברסלי, שלא צריך להיות אוסטרלי כדי להזדהות עמו. מיותר להסביר, בטח בשבוע כזה, עד כמה רלוונטית בישראל דרמה על אב שמוכן לעשות הכל כדי למצוא את גופת בניו החיילים ולהחזירם לקבורה במולדתם.
את התסריט הזה, קרואו מביים כפי שהוא משחק בסגנון מלא הדרת כבוד, עם קלאסה של פעם, וביד קשוחה וחמורת סבר. אך גם אם יש דמיון בצורת העבודה, האיכות אינה זהה: ניכר כי הכוכב האוסטרלי חסר ניסיון מאחורי המצלמה. לעתים קרובות, משיחות המכחול שלו גסות מדי, והתוצאה חוטאת במאמץ יתר. בוטה במיוחד, ואף תמוה ומגוחך, הוא השימוש בהילוכים איטיים, שהיוצר הטירון מתעקש לחזור עליהם פעם אחר פעם.
בעיה נוספת של הסרט היא תיאור הטורקים מן היישוב שאותם פוגש האוסטרלי במסעו. את אלה, מציג קרואו כגלריה אינסופית של קלישאות: שפמים ותרבושים, הכנסת אורחים וקפה שחור, נשים קלות להשגה וילדים כייסים. הבמאי לא פוסח ולו על התנשאות קולוניאליסטית אחת. בהצגת החיילים בהם הוא נתקל, הבעיה אחרת: "עקבות במים", בניסיון מלאכותי ושטחי מדי לפזר רוחות של אחווה והומניות, מתאר את כולם כטליתות שכולן תכלת. היוצר מוזמן לקפוץ לביקור אצל ותיקי הקהילה הארמנית והיוונית במדינתו ולשמוע מהם כי האמת על ההתנהלות של הצבא העות'מני בזמן המלחמה קצת שונה.
אך תצוגת המשחק המעולה כתמיד של קרואו מצליחה לחפות חלקית על מעידותיו כבמאי. גם שאר חבריו לצוות עושים עבודה טובה. בולטים בהם צ'ם יילמאז, כוכב ענק במולדתו המוכר לכל חובב קומדיות טורקית, שמוכיח כי הוא מצטיין גם בדרמות דוברות אנגלית, ואולגה קורילנקו, הזכורה כנערת בונד ומהופעתה בצד נינט טייב ב"קירות", ופה מגלמת את מנהלת המלון שהגיבור מתאכסן בו. נוכחותה מאפשרת לסרט לסמן וי גם על הצורך להוסיף עלילת משנה רומנטית, ולעשות זאת באופן הגון ומכובד למדי.
כל אלה, יחד עם היסודות העלילתיים האיתניים מלכתחילה, הופכים את "עקבות במים" לדרמת מלחמה סולידית מהסוג הישן והטוב. נכון, לא חסרות הסתייגויות אמנותיות ואידיאולוגיות, אבל צריך גם לזכור שיש קהל שלא מתעניין ב"הנוקמים 2", ומבחינתו הסרט של קרואו הוא כרגע האלטרנטיבה הכי הגונה על המסכים. 34 שנים לאחר "גליפולי" של מל גיבסון, סוף כל סוף ניצבת בצדו הנצחה קולנועית מכובדת נוספת לקרב העקוב מדם.
ומה אתם חשבתם על "עקבות במים"? ספרו לנו בתגובות