השם. באחד המהלכים הכי גרועים בהיסטוריית הרוקנרול החליטה הלהקה המצליחה שלפנינו לכנות את עצמה "המיוזיק". מדליק נורה אדומה בכל הנוגע להתרשמות ראשונית של מעוף, את זה אני יכול להגיד. ולא, השם הוא בשום אופן לא משהו שאפשר להחליק בטוב לב לחברל'עך הנחמדים ומשובבי הנפש למחצה האלה. זה לא איזשהו סוג של התחכמות. הם רציניים כמו סלרי.
כי הם חבורה של צוציקים מלידס שגדלו (עד לפני 5 דקות) על ריצ'ארד אשקרופט והוורב והסטון רוזס, וגם שמעו קצת לד זפלין ואהבו. והם כאילו נשבעו לצאת למסע צלב בעקבות הגרוב האבוד ולהשיב אותו, להושיב אותו, בתוך האינדי הזה שפתאום כולם שוב אוהבים. באמבטיה שלהם זורם רק הייפ.
אז הם לוקחים כמה מאפיינים גסים של מוזיקה שלפני עשר שנים המציאה את עצמה בזמן שהסתכלה על הגיטרות של המטאל ומשכה חזק אחורנית, ושוב נותנים לה בחזרה בוסט קטן של האצה, עם תוספת של כל מיני עיטורים, לפעמים מכניים, בריח של שירותים של מועדון. לא משהו שלא עשו לפניהם בממלכה המאוחדת, אבל הם ורודים מדי בכדי לא להרגיש חלוצים. האווירה מלוכלכת, כאוטיקת גיטרות פסיכדלית משהו, עם ריפים קצרים ורפטטיבים שעליהם סולן בפול אפקט ששם לעצמו לחזור על פראזות של דו-בה-די-בו-דה-בה-יה (או לפחות זה נשמע ככה). וזה כאילו גרוב.
בסדר. אז זה אלטרנטיב רוק על וודקה רדבול, אין לי בעיה עם זה. אני האחרון שייצא נגד המאניה שהכתירה אותם לחמש דקות של הקיץ הזה, ובסך הכל נעים לשמוע דברים שיוצאים מהגזרה הבריטית הזאת כשהם נטולי התבכיינויות. אבל הדיסק הזה, על שקיפותו מעוררת האמפתיה, פשוט מנסה יותר מדי. התוצאה קצת מחורבשת, לא כל שכן מתארכת ואפית כמו הלילה, ובסופו של דבר נשארים עם אלבום בכורה קלאסי, במובן שהוא מזמין התייחסות לכך שהאלבום הבא יהיה כבר הרבה יותר מעניין. אני כבר יודע שלא אוהב גם אותו.
* The Music, הליקון
הייפ שמייפ
23.9.2002 / 9:35