פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משפילים ונהנים: "מלחמת המינים" היא התמצית של טעם רע

      את הבדיחות הארכאיות של תוכנית הבידור החדשה מבית "רשת" אפשר להכיל, גם את הרפטטיביות של המסרים, אבל הרשעות חסרת ההצדקה היא הקש ששובר את גב הגמל

      משפילים ונהנים: "מלחמת המינים" היא התמצית של טעם רע

      הנה וידוי אמיתי לגמרי, "באלוהים", כמו שאוהבים הפאנליסטים של "מלחמת המינים" להדגיש בסיום כל משפט (ספרתי שלושה כאלה עוד לפני שעברה רבע שעה של תוכנית). בגלל התארכות מהדורת החדשות של ערב חמישי, נדחה כל לוח השידורים של "רשת" וכתוצאה מכך נקטעה ההקלטה של התוכנית (שהזמנתי מראש) מספר דקות לפני סיומה האמיתי. התגובה האוטומטית במקרה כזה היתה אמורה להיות של תסכול אמיתי, מה אם פספסתי משהו חשוב? אבל אנחת הרווחה שהגיעה במקומה הפתיעה אפילו אותי. אפשר להתווכח על איכות טלוויזיונית, מצחיק או לא מצחיק, מעכשיו ועד מחרתיים ולכולם יהיו טיעונים מצוינים, אבל "מלחמת המינים" היא מעל הכל פשוט חוויה טראומטית.

      יש סיבה שפורמטים כמו "גב האומה" מוגבלים לזמן מסך נטו של חצי שעה גג. ה"טיקי-טאקה" הבלתי פוסק הזה של פאנצ'ים בנוי להיות חד ותכליתי, שנון וחד, מספיק כדי להבהיר את הנקודה אבל במקביל משאיר את הצופה עם טעם של עוד. הנוסחה של "מלחמת המינים" אמנם מאמצת את הקו של פאנל עם מנחים (שלום אסייג וליטל שוורץ) ושתי קבוצות קומיקאים (ארז שלם וקובי מימון שמייצגים את הבנים, מירב פלדמן וחן אמסלם שמייצגות את הבנות), אבל משליכה לפח את ההיגיון של הסאטירה שמגיעה במנות קטנות. במקום זאת קיבלנו: פאנל בדיחות ראשון, "תרגומון" (שמסביר למה גברים ונשים באמת מתכוונים כשהם אומרים משפטים מסוימים), פאנל בדיחות שני, קטע ראשון עם הזוג שעומד במרכז הפרק, פאנל "בואו נפריד ביניהם" (על זוגות מעצבנים שצריך להפריד), קטע שני עם הזוג, פאנל בדיחות שלישי, משחק עם הזוג, קטע בדיחות, סטנדאפיסט אורח וסיכום עם טום באום. כל זה עם ברייק פרסומות אחד בשעה ורבע הראשונות. ארוך, מייגע, חוזר על עצמו ובעיקר מפספס את כל הרעיון הקליל, לכאורה, שעומד מאחורי התוכנית.

      מלחמת המינים (יח"צ , טל גבעוני)
      המטרה מקדשת את האמצעים. שלום אסייג וליטל שוורץ (צילום: טל גבעוני)

      פרק הבכורה של "מלחמת המינים" היווה גם השקה לערב החדש של "רשת", שישודר מהשבוע הבא בכל יום שישי. במרכזו יעמדו שתי תוכניות ברוחו ובצלמו של שלום אסייג ("מלחמת המינים" ו"שנות ה-80" שמשודרת מיד אחריה). הבחירה הזאת ממש לא מקרית, אפשר ללמוד ממנה הרבה לגבי האופן שבו "רשת" תופסת את ההגדרה של בידור לכל המשפחה, בערב שהיווה עד לא מזמן את מדורת השבט. אסייג הוא קומיקאי ותיק שרץ על קו בידורי קבוע כבר שני עשורים: הומור עדות וסטריאוטיפים על נשים וגברים. המסרים לא משתנים, יש תחושה שאפילו הבדיחות לא. הוא לא יודע לקפל חולצה והיא מתעקשת לדבר בלי סוף, הוא מסוגל רק להוריד זבל והיא היסטרית כשהוא נוהג, היא מעקמת את הטמבון והוא מחפש להתחמק מכל עבודה בבית, הוא מקריח ולה לוקח שעות להתלבש. ועדיין הומור הוא עניין של טעם. מה שאינו נתון למחלוקת בשום צורה הוא ביזוי והשפלה לטובת סחיטת עוד קצת מחיאות כפיים מהקהל באולפן. תופעה שהגיעה לשיאה בסופה של התוכנית.

      טום באום, בוגר "המירוץ למיליון" נבחר להגיע לתוכנית בתור מי שיסכם את טיעוני צד הנשים והגברים ויכריע "מי ניצח". בפורום הזה פנה באום לשולחן של חן אמסלם ומירב פלדמן, ביטל את טיעוניהן וירה: "איזה בנות הבאתם לפה כדי לייעץ בענייני זוגיות: זאת שכבה עם הבמאי שגילה אותה, וזו היתה מתה, אבל אף במאי לא רוצה". לא ברור איך הבדיחה הזאת הצליחה לעבור את חדר העריכה ולהיכנס לשידור, אבל זה הדבר הכי פחות חמור בסיפור הזה. באמתלה של בדיחת קרש חסרת טעם קבע באום כי אמסלם (בת זוגו של מאור זגורי, יוצר "זגורי אימפריה"), מהשחקניות המוכשרות והמבטיחות ביותר שצמחו בשנים האחרונות בישראל, סללה את דרכה דרך המיטה. קשה היה לראות איך אמסלם ספגה את העלבון הזה בשלווה, מתסכל עוד יותר היה לחשוב מדוע לא קמה ונטשה באותו רגע את האולפן. ואולי התגובה של מירב פלדמן היא התשובה הטובה ביותר. "מה לעשות?" הכריזה והוסיפה כשהיא מנידה בראשה, כאילו כדי לאשר שכל מה שמפריד בינה ובין ההצלחה הוא במאי אחד שיסכים להיכנס איתה לחדר המיטות. עדיין נשמע מצחיק?

      מלחמת המינים (צילום מסך)
      רשעות זה לא מצחיק. חן אמסלם ומירב פלדמן (צילום מסך)

      זה ממש לא היה המקרה היחיד לאורך הערב שבו הרמה הירודה הרגילה של הבדיחות הפכה מבישה. בקטע אחר של הפאנל התקרב אסייג לסוג של חיבוק קבוצתי עם שלם ומימון. "אתם כל כך מכוערים ביחד, באלוהים", הגיבה ליטל שוורץ, "זה בסדר, כי את מכוערת לבד", השיב אסייג. במקרה הזה שוורץ אפילו לא הצליחה להסתיר את הפגיעה ונזקקה למספר שניות של הלם כדי להמשיך. אולי הקונוטציות של מלחמה הצליחו לבלבל מישהו ב"רשת". הרי בישראל מלחמה היא מושג קדוש, כזה שמבטל נורמות וערכים והופך כל אמירה ללגיטימית. הרי הכל בהומור וברוח הדאחקה, ומה אתם עושים מזה עניין? ההיא מעצבנת וזאת נודניקית, לזאת אסור לתת רישיון וההיא נותנת. מדינת ישראל חוגגת 67 שנות עצמאות, אבל בערב חגה בוחרת להתהדר בצוות בידור של רפובליקת בננות. אם זה לא היה כל כך מצחיק אולי היינו שוקלים להתבייש.

      "מלחמת המינים" הוא פורמט שאפשר להתווכח על מידת נחיצותו, בוודאי על הרמה של הבדיחות שנזרקות בו והאורך הבלתי אפשרי של המשדר. הטקסטים חוזרים על עצמם, ההומור ארכאי והביצוע בינוני. אם בשם הבידור הקליל של ערב שבת אפשר להעלים עין מכל אלה, ההשפלה הנוראית והמיותרת שזורמת מכותבי התוכנית היא עניין שאסור להחליק בגרון. הישראלי המכוער לא מתחיל בכביש או במלון באילת, הוא נמצא ממש מול האף שלכם בשיא הפריים טיים. באלוהים.