כך נולדים סופרים גדולים: "עריק" הוא ספר ביכורים מושלם

קצת קשה להסביר את זה, אבל האלבום הראשון של אביתר בנאי מהדהד בחצי הראשון של "עריק", ספר הביכורים של עילי ראונר. יש משהו בגוף-ראשון הזה, בווידוי הזה, בהשתוקקות הכמעט אובססיבית לקלף את כל מה שהוא לא אמת, שמזכיר את הטון – גם אם לא את המוטיבים – של אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בתולדות המוסיקה הישראלית.

בניגוד לאביתר בנאי מודל 1997, אבשלום, הגיבור בן ה-21 של עילי ראונר, לא ממש מפחד להשתגע. בהחלט ייתכן שאת הרכבת הזו הוא כבר פספס; בהחלט ייתכן שכולם סביבו השתגעו, בצורה קצת אחרת. הוא גם לא מחפש אהבה, רק מקום מסתור מהצבא, שיבוא לאזוק אותו בכל רגע על העריקות שביצע: בתחילת הספר הוא מוצא אותו בבית אבות בגבעה הצרפתית בירושלים, ממנו לא יצא כבר חצי שנה. הוא מתגורר בבית האבות, בצל שעושות הזקנות הבלויות, ויודע שזה עניין של זמן, שאו-טו-טו הצבא יגיע, הניידת תחכה לו בחוץ, בקצה הרחוב, "כמו מכונית קבורה".

בשל כך, ומשום ש"הזקנה היא דבר מידבק", שהוא לא "נושא את הצלקת", שהגוף שלו "נקי מהפצע הישראלי, היהודי", אבשלום מחליט להשתחרר מהעול ונמלט לילה אחד לפריז כדי לכתוב את היצירה הגדולה שמכרסמת בו, את "רשימות מבית המוות" שלו, "לכתוב כדי לשים לזה סוף, לדחוק את החיים עד הסוף, עד שמשהו יקרה, לכתוב כדי לגמור עם זה בדרך שלי – לפני שאחרים יבואו וייקחו ממני את החופש". הוא מוצא לו חדר קטנטן בו יוכל לכתוב, לקרוא, להשתגע, למות, להיעצר – מה שיגיע קודם – ומתמוגג, לפחות תחילה, מהיעדר הצלקות שבירת צרפת נושאת עימה: "אבן אירופית ללא אובך וללא אבק, אבן אירופית ללא מלחמות דת, ללא קנאות הלכתית, אירופה כמו שהייתי רוצה לראות".

אבל לא הכל ורוד. הטראומה הקולקטיבית, ובפרט זו שעבר בשירותו הצבאי "בשביל תקומת האומה, בשביל תולדות ההרס, בשביל שיזרום דם חדש בלב שלנו" לא עוזבת אותו, חוזרת ותוקפת אותו בימים, בלילות, ואבשלום לא מפחד להיתפס; הוא מפחד ממה שעשה בעברו, מהאדם שנהיה בשל כך. הכסף אוזל, ברוב הימים הוא בודד, מחוסר עבודה, מרובה בזמן שמאפשר לו להיכנס לדיכאון, להפוך פרנואיד, להרהר בסופו, בסופנו.

אבשלום מאוד בוגר, מלא ברפרנסים תרבותיים שבדרך כלל לא מאפיינים חיילים ישראלים בני 21, וזו גם הסיבה שהקול שלו – הקול שעילי ראונר שם בפיו – כל כך ייחודי. העובדה ש"עריק" רואה אור במסגרת חודש תקדימי בו שלוש הוצאות ישראליות החליטו להוציא אך ורק ספרי ביכורים, לכאורה לא נוגעת לו (הוא יכול היה לבלוט גם בכל חודש אחר בזכות עצמו), אך היא מרעננת, משום שהוא מרענן, ומעודדת, משום שהוא מעודד. נדיר למצוא קול כל כך ייחודי, ואם יש עדיין סופרים טובים ואלמוניים שלא איבדו אמון במילה הכתובה, במצב השוק ובנפש האנושית (זאת בניגוד לאבשלום עצמו, שאומר מתישהו בספר: "הכתיבה היא דבר לא דבר אנושי, המילים לא צריכות שנהגה אותן מחדש"), הרי שכולנו נצא נשכרים.

לכאורה, ניתן היה להתעייף קצת מהשימוש הבלתי פוסק של ראונר במילה "אני" ומסגנונו מרובה הפסיקים, אך זה לגמרי עובד. ובעוד שהיה קל מאוד להפיל את אבשלום לתוך הבור המתבקש של המצפן האנושי נטול המגרעות, ובכן, גם זה לא קורה: קל מאוד להזדהות עם גיבור "עריק", ולרגע לא להרגיש שהוא מתנשא מעלינו, שהוא טוב יותר. גם מידת השיגעון אל מול הנורמליות, האמת אל מול הבדיה, הקווים שמיטשטשים, הכל מדויק, הכל מיוחד, הכל מרגיש אורגני.

הטעות היחידה של גיבור "עריק" מגיעה במילים הפותחות את הספר: "אין צורך בספרות היום, אין צורך, אין עוד צורך בספרות כשהזמן נעשה ז?קנה נצחית".

בספרות שכזו, מעולם לא היה צורך גדול יותר.

עריק / עילי ראונר, הוצאת ידיעות אחרונות, 205 עמודים.