כינור שני: הסיידקיקס הכי טובים בקולנוע

כן, אנחנו מודים, הוא קצת מעצבן, אבל איכשהו דווקא הדיבור האינסופי והטאקט של ידית דלת הופכים את דונקי לדמות כיפית. ההשראה לדמות הגיעה מחמור מיניאטורי אמיתי שחי בפארק בארון בפאלו אלטו, ושימש כמודל שלפיו נוצרה הדמות, כולל השיניים הבולטות. ובכלל, עדיף להיות עדינים כשמדברים עליו. בכל זאת, הוא נשוי לדרקון.

ככל הנראה דמות המשנה שנעשה לה הכי הרבה עוול על המסך הגדול. לרובין היה חוסר המזל להופיע ב"באטמן ורובין", אחד הסרטים הגרועים של כל הזמנים. דווקא הגרסה המרומזת מאד של כריסטופר נולאן, מתאימה הרבה יותר לאופי של הדמות. רובין הוא האיש הקרוב לבאטמן דווקא כי הוא מבין את הצורך לפעול בדיסקרטיות, הרחק מהעין. כריס אודונל הפך אותו לדוש מהגיהנום, אבל אולי יום יבוא ומישהו יחליט לקחת את מה שג'וזף גורדון לוויט התחיל צעד קדימה, ולגאול את רובין.

חבר טוב הוא כזה שמקשיב לכם בכל עת, בכל מצב, אף פעם לא שופט או מתנשא עליכם. ווילסון, כדור הכדורעף שמוצא צ'אק נולנד באחת מחבילות Fedex שנשטפו אל החוף, ניחן בכל אחת מהתכונות החשובות הללו. אמנם הוא מעולם לא הביע אג'נדה משלו, לא התלונן כמה החיים מסריחים או זרק בדיחה לשיפור המצב רוח, אבל אי אפשר הרי לקבל את הכל. נולנד מגלה את זה כשהוא נשטף בעצמו במים ומותיר אותו לבדו, בלי הפרצוף על הכדור הלבן שהבין אותו כל כך טוב.

בנג'מין ביופורד בלו היה האדם היחיד שהסכים לשבת ליד פורסט באוטובוס שהוביל את השניים לבסיס, שממנו יגיעו לוייטנאם. יחד הם יצרו אחוות נדכאים קלאסית: פיגור קל עם חניכיים גדולות במיוחד. זה כל מה שנדרש לחברות שתובל לשיחות על כל דרך אפשרית להכין שרימפס. מהמלחמה חזר פורסט בלי באבא, אבל עם מטרה להגשים את חלומו ולהפוך לבעל סירת חסילונים. גם בעולם האמיתי זיהו את הפוטנציאל וכך קמה לה רשת מסעדות "Bubba Gump Shrimp Company", שמתמחה בכל וריאציית שרימפס אפשרית שרק עולה על דעתכם. אתם יכולים לקרוא לו הסטיב ג'ובס של החסילונים.

כן, היינו יכולים לבחור את הג'יני או את אבו הקוף, אבל איך אפשר היה לוותר על ההזדמנות הזו? שטיח מעופף בתור דמות! מתי נזכה לראות דבר כזה שוב? את השטיחון פוגשים אלאדין ואבו בחדר האוצרות, כבר שם הוא מפגין את יכולותיו כשהוא מטריל את הקוף החשדן. אחר כך הוא יהיה שותף מלא באחת מהסצנות הכי רומנטיות שנראו אי פעם בסרט מצויר.

גם היושב הכל יכול במרומים זקוק לפעמים להפסקה מהלחץ. בפעם האחרונה שזה קרה הוא העניק את המפתחות למחליף שלו, ברוס, העביר חפיפה זריזה ויצא לשתות קצת שייקים בקאריביים. העובדה שמורגן פרימן גילם אותו רק העניקה לכל הסיפור הזה אמינות גבוהה יותר, ממילא כבר שנים נראה שהקול שלו מרחף מעל פני האדמה בכל סרט דוקומנטרי. היה נחמד לראות את אלוהים יוצא קצת מאזור הנוחות ויורד למטה לצבוע כאחד האדם, אבל פייר? לאור התוצאות בסרט אולי עדיף שידחה את החופשה הבאה שלו.

לא מוכשר בשום דבר מיוחד, לא חובב הרפתקאות, ואם הייתם שואלים אותו סאם היה מעדיף לבלות את ימיו בעישון עשב וישיבה בכסא הנדנדה בפלך. אלא שאז הגורל (כלומר גנדלף) קרא לו והציב אותו כמלווה של פרודו במסע בלתי אפשרי להשמדת הטבעת. סאם לא התלונן (זאת אומרת קצת בהתחלה, אבל זהו), היה שם לצדו של פרודוברגעים הקשים והציל את חייו. בסוף הוא רואה את חברו עוזב וחוזר הביתה לשאת את פצעי המסע לבדו.

לפני שהגיע הסיקוול הנורא שהחריב את הכל, מינדי מקריידי היתה מסוג ההפתעות הנפלאות ששדרגו את "קיק אס" מרמה של סרט נחמד לרמה של להיט. בתוך עולם גיבורי העל ששמור כמעט כולו לגברים, דווקא היט גירל הקטנה והקטלנית עם הפה המלוכלך הוכיחה כמה גיוון יכול לעשות לו טוב. היט גירל שייכת לז'נאר הסיידקיקים שנשארים בזיכרון הקלוקטיבי הרבה יותר מהדמות הראשית. היא אפילו הצליחה להפוך את ניקולס קייג' לנסבל.

רגע לפני שנשלח בזמן ל-1969 קיבל ד"ר רשע במתנה רפליקה מדויקת של עצמו, בגודל של אחד לשמונה מהמקור. הוא צחק כמוהו, עשה ליפ סינק לקטעי הראפ שלו ובגדול היה דמות ממש מיותרת, אם זה לא היה כל כך מצחיק. אחר כך הפך ורן טרויר, השחקן שגילם אותו, לכוכב ריאליטי ובעל קלטת סקס וכל שאר הדברים שקורים כשאתם הופכים לגימיק.

אפילו האחים כהן לא שיערו כמה הם הקדימו את זמנם עם הדמות הזאת. בוגר וייטנאם חמום המוח והמכור לכדורת הופך כל סצנה שבה הוא משתתף לבלתי נשכחת. וולטר מוצג אמנם כמי שאימץ את היהדות, אבל במרחק השנים אפשר כבר להכריז שהוא קודם כל ישראלי: כזה שאם תנסו להתווכח איתו או לגעת לו בשבת עלול ללכת "פול וייטנאם" עליכם. ומצד שני, עמוק בפנים, יש בו צד אנושי מרגש שיכול להספיד אדם בדרך כל כך מוצלחת: "דוני היה שחקן כדורת טוב...ובנאדם סבבה".

החברויות הכי טובות מתחילות לא פעם בשנאה יוקדת. מישהו שעצם הנוכחות שלו יכולה להוציא אתכם מדעתכם. באז מתחיל את דרכו כצעצוע החדש והמתנשא שמגיע לחדר של אנדי בתחושה שאף אחד לא יכול עליו. הגאדג'טים המגניבים שלו מביאים את כל הבנים לחצר, והופכים את וודי לקאובוי מזדקן. רק אחר כך אנחנו מגלים שמתחת לכל פוזת החלל הזאת מסתתר חבר אמיתי, כזה שיהיה שם בשבילכם תמיד, עד האינסוף ומעבר לו.

רק תנסו לחשוב על "מטריקס" עם ניו המאוס והעגום לבדו, בלי סצנת הפתיחה המופלאה במרתף או בלי סצנת הלובי המופתית. זה לא מפתיע ששני הסרטים הראשונים נפתחים בסצנה בכיכובה של טריניטי, היא גם זו שמציגה לראשונה את "זמן הקליע" שהפך לאחד מסמלי ההיכר של הסרט. בהרבה מובנים טריניטי היא הייצוג המושלם של המטריקס, בלי כוחות על וקטעים של סופרמן, פשוט לוחמת קטלנית עם אפס סבלנות לבולשיט. טוב נו, חוץ מזה של קיאנו ריבס.

כולנו חייבים לסאם הרבה, כמה הרבה? מה דעתכם על סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים? הקשר של ריק ואילזה נולד סביב הפסנתר המלטף במרכז הבר של ריק. כשהם נפגשים שוב בזקבלנקה זה אותו הפסנתר שמחזיר אותם לימים המאושרים בפריז, לפני המלחמה, לפני שנסיבות החיים הפרידו ביניהם. דולי וילסון, השחקן שמגלם את סאם, כלל לא ידע לנגן בפסנתר כשלוהק לתפקיד. זה לא מנע ממנו להיות חתום על "As Time Goes By", שיר שתמיד אפשר לשמוע לפחות עוד פעם אחת.

הרבה לפני שאספרגר היה מיינסטרים, ספוק היה שם כדי ללמד אותנו איך יצורים בלי כישורים חברתיים מסתדרים בחברה. חצי וולקן וחצי בן אנוש, ספוק הוא השילוב המושלם בין כל הדברים שהיינו רוצים להיות לבין מה שאנחנו באמת. הוא מסוגל לשתק אדם בנגיעה, לפרוץ לתודעה של אחרים ולגלות את כל מה שרק אפשר עליהם, אבל במקום זאת מקדיש את חייו לניסיון להשיג שלום בגלקסיה. העובדה שסרטי ההמשך לא נגמרים כנראה מבטיחה שזה לעולם לא יקרה, אבל כל עוד הוא בסביבה יש תקווה שנאריך חיים ונשגשג. סתם, אין תקווה כזאת.

מצית אהבות, משדרג קריירות, מציל חיים וחמוד עד אין קץ. מה עוד אתם יכולים לבקש מכוכב משנה? בעולם מושלם והוגן אוגי היה נושא בפיו לפחות פסלון מוזהב אחד. ההופעה שלו ב"הארטיסט" היתה כל כך מוצלחת עד שקמפיין רציני לחלוטין בשם "Consider Uggie" ניסה לדחוף אותו כנגד כל הסיכויים לקבל סוג כלשהו של הערכה. בסופו של דבר הכי הרבה שהוא הגיע היה לצעוד עם הקאסט על השטיח האדום ולצפות בהם מרחוק לוקחים את הפרסים הגדולים. ומה איתו? הוא כלב?

הסרטן הכי פדנט שפגשנו על מסך גדול, מונה על ידי טריטון, מלך הים, כדי לשמור על בתו הטינאייג'רית מצרות. הוא כמובן לא מצליח ונגרר אחריה לשורה של הרפתקאות מסוכנות, מסתבך עם מכשפה מרשעת ומגלה בעצמו תכונות אומץ שאף סרטן לפניו לא הפגין. מעבר ליעילות והנאמנות שלו לאריאל, הדבר הכי כיפי בסבסטיאן הוא המבטא הג'מייקני המופלא שלו. זה בוודאי לא הפריע לשיר שלו בסרט להפוך לאחד הזכורים ביותר בהיסטוריה של סרטי דיסני.

ווין קמפבל הוא האיש בפרונט של הצמד הכי טוב שיצא מ"סטארדיי נייט לייב", אבל קשה לחשוב על מישהו שיכול היה להשלים אותו טוב יותר מאשר גארת' אלגר. מכונת רפרנסים תרבותיים שמפחד מבנות, קול המצפון שמפחד לומר משהו כדי לא לעצבן. ובכלל, מי עוד היה מוכן להצטרף אל ווין לשידור תוכנית הרדיו הפופולרית מהמרתף של בית הוריו, לבלות שעות בציפייה למטוסים נוחתים ולהיות הווינגמן האולטימטיבי במרדף אחרי אשת חלומותיו? אנחנו לא ראויים גארת', אנחנו לא ראויים.

במבחן הסיידקיק היעיל, רד הוא מן הסתם לא העזר כנגדו האידיאלי. המעורבות שלו בחייו של אנדי לא משנה את מסלול חייו, הוא מודר לחלוטין ממזימת הבריחה שלו מהכלא והופתע בדיוק כמו כולם כשגילה אותה. הייחודיות של רד כדמות היא החברות האמיצה שטיפח עם אנדי, חברות שבעיקר השפיעה על התפישה שלו לגבי מושגים כמו חירות, חופש והזדמנות שנייה. אנדי היה יוצא מצינור הביוב נקי כך או אחרת, אבל בלעדיו רד היה מסיים את חייו בדיוק כמו ברוקס.

הוא נאיבי, קצת קשה קליטה ונראה לפעמים ששרלוק מסתובב איתו רק כדי שיוכל להתנשא עליו תוך שהוא מפתח עוד תעלומה - אבל ג'ון ווטסון, לא נעים להודות, מייצג בעיקר אותנו. נכון, הוא נאמן ונמצא שם תמיד כדי להוציא את שרלוק מצרות, אבל ווטסון הוא קודם כל הצופה הפשוט שמסתכל על כל המסקנות הבלתי אפשריות האלה שנורות בקצב מסחרר מהאיש עם המקטרת, ושואל את הדבר ההגיוני היחיד: "רגע, מה? איך הגעת לזה?"

כמעט נוח לשכוח את העובדה שבסופו של דבר ג'יי ובוב השקט שיחקו רק כינור שני בסרטיו של קווין סמית'. בלעדיהם כל הקסם הסטלני, עמוס הרפרנסים התרבותיים והמיוחד הזה לא יכול היה להתקיים. סמית' נתן את הטון בתור הבמאי והתסריטאי, אבל בחר דווקא לגלם את הדמות שאינה אומרת דבר. בוב הוא ההשלמה האילמת של ג'יי, שלא מפסיק לדבר ולקלל ולדבר שוב במשך שישה סרטים, חוץ מהפעם ההיא ב"לרדוף אחרי איימי", כשהוא פשוט לא יכול היה לשתוק יותר.

כמה השפעה כבר יכולה להיות לדמות שאוצר המילים שלה מסתכם בשלוש בלבד? התשובה היא עד אין קץ. בסרט שכולו מורכב מסיידקיקים מסוג כזה או אחר, גרוט המגושם והנאמן, רודף הבצע ואוהב האדם, הוא הדמות המצחיקה והמרגשת מכולם. בלעדיו השומרים היו מתרסקים אל מותם על קסאנדאר, ואנחנו לא היינו יכולים לצפות בסצנת הלידה מחדש הכי מצחיקה בתולדות הקולנוע. גם אנחנו גרוט.

אתם יודעים שאתם סופר סייד קיקס כשתפקיד קטן של אתנחתא קומית הופך אתכם אחר כך לכוכבים בעצמכם. חזיר היבלות טוב הלב והסוריקטה החמדן מלמדים את סימבה וכולנו שיעור בפרופורציות בחיים. אולי הדוד הרשע שלכם מנסה לרצוח אתכם באמצעות חבורת צבועים, נושלתם מהשלטון ואתם לא ממש יודעים לשאוג, אבל את החיים הרי לא צריך לקחת בכזאת רצינות. האקונה מטטה.

רון וויזלי הוא אמנם החבר הטוב ביותר של הארי, אבל הדמות המשמעותית ביותר בקידום סיפורו היא החנונית החמודה שנולדה להורים מוגלגים. הרמיוני מתחילה את הסדרה כדמות שמעוררת לא מעט סלידה מצד רון והארי, ועל אף שהשקדנות שלה מובילה את השניים לגילוי חדר הסודות ואבן הקסמים, רק בספר השלישי היא מתחילה לקבל מהם קרדיט. בהמשך היא הופכת גם ללוחמת מיומנת שמסייעת במלחמה מול אויביו של וולדמורט, אבל נותרת תמיד קול ההיגיון והחוכמה שבלעדיו "הילד ששרד" לא היה שורד.

במוקד "הטוב, הרע והמכוער", כמו בכל סרטי "טרילוגיית הספגטי" האחרים של סרג'יו ליאונה, עמד האיש ללא שם, דמות מסותתת לסת בגילומו של קלינט איסטווד שבעיקר עסוק בללעוס סיגרים ולירות. אל הוואקום שנוצר בתוך כל השתיקות האלה, נכנס בגדול הנבל הכי מושחת ומצחיק שראה המסך. טוקו ימשכן את סבתא בשנייה ויכרות ברית עם השטן בשביל כל רמז קלוש למציאת כסף קל, דמות שהיא מכונה של וואן ליינרים, יציאות קומיות מבריקות ושונאת בלונדינים מושבעת.

למה לדבר בעצם אם אפשר פשוט לנהום ושכולם יבינו אותך? צ'ואי הבין הרבה לפנינו שהעולם הולך ומאבד גם כך את אוצר המילים שלו, ולכן עדיף להשקיע את המרץ בהטסת ספינת החלל המהירה ביותר בגלקסיה. הציוות של הווקי האמיץ, החזק וטוב הלב (אם כי לא כדאי לכם לבחון את הסבלנות שלו) עם האן סולו הובילה לכמה מהרגעים הכי טובים בסדרה. סיידקיק שאף פעם לא יגנוב את ההצגה, אבל תמיד יהיה שם עם אקדח לייזר או נהמת נחמה ברגע הנכון.

האיש, המבטא והקאץ' פרייז, איניגו מונטויה מקפל בתוכו את כל מה שדמות משנה צריכה להיות: מתחיל את דרכו כנבל, מחפש גאולה ומוצא אותה לצדו של האיש שניסה להרוג בתחילת הדרך. איניגו לא רק מציל את ווסלי ממוות כשהוא מוביל אותו אל "עושה הניסים", הוא מספק גם תקווה למי מאיתנו שאכזב אי פעם את הוריו (כלומר כולנו). עם קצת מזל, עזרה מחברים ונס קטן או שניים, אולי גם אנחנו נמצא יום אחד את האיש בעל שש האצבעות.

הנה הצעה לסרט: טינאייג'ר רוצה לקחת את חברה שלו לדייט, מגיע הביתה ומגלה שהשכן הדוש של אבא דפק לו את הרכב. החברה מתבאסת, החיים מסריחים. די אנד. לא עובד? כך היו נראים החיים של מרטי מקפליי, אלמלא החברות עם דוק, האיש שעשה למכונת הזמן את שקים קרדשיאן עשתה לישבן. אם לא בגלל הדלוריאן, 1.21 ג'יגה וואט, 88 מייל לשעה, קבל השטף או "גרייט סקוט", דוק ראוי למקום הראשון רק בגלל שבלעדיו משפחת מקפליי היתה חבורה עצובה של ילדי כאפות.