טעון קיפוח 36: הערגה של דיקלה היא הערגה של כולנו

על פי קצב הדרבוקות, ערוצי העוד והמנדול, החי"ת הגרונית ואווירת הסבבה, יואב אסינג ועידן דויד (חברי הפרויקט המג'נון הזה) לא אמורים להיות פולנים, אבל סנוניתם הראשונה בכל זאת נפתחת בקרעכץ: "חורף מוכה נפל עלינו / שמש קופחת כל הזמן / והכנרת מתייפחת / ומתפללת אל ענן".

המצלול נאה, ההפקה המוזיקלית של מאיר עמר מטיפקס וירטואוזית ויעילה, הדיאלוגים בין קטעי הנגינה מדויקים ומהנים, והכל. ואללאכ, היה עשוי לעבוד ממש אחלה, אפילו אחלה בפיתה, לו רק אסינג ודויד היו שמים לב שהם נורא מזיעים תחת אותה שמש קופחת, וכתוצאה מכך פולטים קלישאות ללא הכרה ולא מצליחים להגיד שום דבר שחורג מגבולות המובן מאליו.

מוטב היה אפוא אם לפני הקלטת השיר הם היו נכנסים לאיזה קניון, מצטננים קמעה, שותים סודה, פותחים לפטופ ונכנסים לערך "אותנטי" בויקיפדיה. נכון לעכשיו, הם בטוחים שמשמעות המילה הזאת היא "יצירה שהושקעה בה מאמץ יתר כדי לגרום לה להיות כמה שיותר דומה למזרחי מהשכונה שמבואס על המדינה". אם זו אותנטיות, אסינג ודויד מלכים. אם לא (וברור שלא), הם קצת מביכים.

(שני כוכבים)

אוהבים את החיים? / כמובן, כמובן / אז תהיו קרובים למרחב מוגן / כי הראפ המזרחי חוזר, ולא בקטן / האמינו לי, אחיי, הוא יעשה כאן בלגן / הוא יביא אותו בפלואו המתוזמן / של די ג'יי אונלי וטליסמאן / ששרים על בחורה בבר / שחוץ מכסף אין לה בראש דבר / זה שטחי וערסי בטירוף, אין מה לומר / אך בזאת זה לא נגמר / כי הפזמון מלהיב ונדבק לראש בקטע מר / לא ייצא ממנו לפחות עד מחר / ובסוף, שיהיה רע ואכזר / החבר'ה האלה מ"תאקט" יופיעו בכל כיכר / זה די דפוק, די מעצבן, די מחורבן / אבל אין טעם להתלונן / חבל על הזמן / אז תן לה, תן לה במזומן / למה היא עושה לי עניין / משגעת את כולם / בחורה נאמבר וואן.

(שלושה כוכבים, כשמתעלמים מהמילים)

גם שם, על החול הלבן של קופנגן, רחוק מעין, רחוק מהלב, רחוק מהג'מעה, דיקלה ממשיכה לשמור על קשר אדוק עם המסגרת האמנותית של המזרחיות הפוסט מודרנית. דיקלה נמצאת כביכול בקופנגן, אך לבה ביפו או בפיראוס, אצל אהובה - והפער הזה מגדיר בדיוק את זהותה המוזיקלית של היוצרת המוכשרת.

בתור מייצגת של מזרחיות ישראלית עדכנית, דיקלה יודעת היטב שהערגה הקדומה לערי הנמל באגן הים התיכון כבר מזמן הוחלפה בכמיהה קצת פחות רומנטית לבטן-גב-אלכוהול בתאילנד, עם שרית חדד באייפון, ולכן היא ממקמת שם את שירה החדש ומשתפת את שרית חדד ביצירת הלחן.

הטקסט שלה, כרגיל, מנוסח בשפה עממית ונטולת ריבוד ("קוראת עיתון לדעת מה איתך / יורדים גשמים עליך / לא רוצה שתירטב / למענך"), אבל בקריאה שנייה עולה חשד שמתחת לפני השטח - כלומר, מאחורי הפנייה לבן הזוג המרוחק - מסתתרת גם הבעה אמנותית יותר של געגוע למוזיקה ים תיכוניות אחרת, נעימה, ארצית, רחוקה מאוד מזו הנוכחית, הנגועה במסחור, במיתוג ובניתוק מערכים.

דיקלה אולי מנסה לומר פה, בין השורות והצלילים, שהקשר בין קופנגן לדרבוקה, לדג'מבה, לפנדירו, לכינור ולאקורדיון (הכלים המשתתפים בשיר) מסמל את הקשר בין מה שנקרא פעם "מוזיקה מזרחית" למה שנהוג לכנות היום "פופ ים תיכוני". כלומר, אין קשר. כלומר, איזה יופי.

(ארבעה כוכבים)

אחד מחוקי הברזל של הפופ הים תיכוני אומר שאין סיבה, או טעם, לתת את הדעת על פרמטרים כמו איכות מוזיקלית, מקוריות והתאמה לרוח הזמן. מה שחשוב, על פי ספר התקנות של הז'אנר (שעדיין לא נכתב), זה שהזמר האנונימי השואף לפרוץ בגדול ינסה לחקות משהו אחר שכבר פרץ בגדול.

לפני כמה שנים, כזכור, טברייני צעיר וחייכן בשם משה פרץ כבש את המדינה בקצב הפופ הים תיכוני אף על פי שהוא לא היה מקורי ולא חידש דבר, אלא רק היווה שיבוט מוצלח למדי של אייל גולן.

כעת, אחרי שהארץ שקטה ורגעה לחלוטין מאותו פרץ, מגיח בחור צעיר נוסף, רגיש ורומנטי לפחות כמותו, ולוקח את הטכניקה הזאת (להיות מישהו אחר) כמה צעדים קדימה: הבלדה החדשה והשמאלצית שלו, שעמה הוא נכנס לאחרונה תחת חופה, לא רק נשמעת כמו סינגל שכוח של משה פרץ, אלא גם נקראת "אלייך", כשמו של אחד מלהיטיו הגדולים של הפרץ ההוא, והוא עצמו נולד, ברוך השם, עם השם הנפלא "מושיק פרץ", משל היה בנם המשותף של משה פרץ ומושיק עפיה.

מה ייצא לו מזה? סביר להניח שכלום. קשה לראות אותו הופך לאחד מבין השניים האלה, כי למשה פרץ לעומתו יש גם כישרון מסוים בהלחנה ובכתיבה, ולמושיק עפיה לעומתו יש פרצוף מבדר. לא נורא, נחכה עם זה למשה עפיה.

(כוכב אחד)