פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא זזים מהמסך: תוכניות הטלוויזיה שכולם ראו

      מ"אני, קלאודיוס" דרך "ספינת האהבה" וכלה ב"האח הגדול": רגע לפני ל"ג בעומר חזרנו אל תוכניות הטלוויזיה שהדביקו את הישראלים למסך. אתם יודעים, כל דור ומדורת השבט שלו

      "ספינת האהבה"

      זרים מוחלטים נכנסים למבנה סגור לתקופה ארוכה של חוויות רומנטיות ומרגשות, מצולמים מכל כיוון ונמצאים תחת פיקוחו של מנהל כל יכול. בדיוק כפי שהיום התיאור הזה גורם לכם לחשוב אוטומטית על עין כחולה, ארז טל ואסי עזר, בשנות ה-80 העליזות זה היה בדיוק העולם של "ספינת האהבה". אהרון ספלינג הכל יכול החליט להפוך סרט טלוויזיה מ-1976 לסדרה שתעקוב אחר המתרחש בספינת תענוגות, שאורחיה מגיעים להתאהב, להתאכזב, להתרגש ולחגוג כאילו אין מחר. בכל פרק אירח צוות הספינה אורחים חדשים שחוו הרפתקאות חדשות, כשביניהם כמה מכוכבי הקולנוע הגדולים של התקופה שהגיעו לביקורי פתע. היום הם היו מסתפקים בתמונה באינסטגרם.

      ספינת האהבה היתה הסיטקום האמריקאי הקלאסי, על הטוב והרע שבו, כולל רצועת צחוק מוקלט, בלונדיניות פוטוגניות, שיניים צחורות, חיוכים מלאכותיים, גברים מסותתים והרבה שיק הפקתי. היום כל זה נראה מיושן וארכאי, אבל עבור צופי הערוץ הראשון, זה היה הדבר הכי קרוב לחלום האמריקאי שאפשר היה לקבל. קפטן סטובינג השיט את "נסיכת האוקיינוס השקט" ואותנו ביחד איתה הרחק מהסרט הערבי, מבט ותוכניות הילדים של החינוכית ששודרו בלופ בפעם ה-7,000.

      לפני שנתיים נרכשה הספינה האמיתית שעליה צולמו חלק מפרקי הסדרה על ידי בעלים שהחליטו לפרק אותה לחלקים. בכך הקיץ הקץ סופית על החופשות הנאיביות של האייטיז, בתקופה שבה עדיין הרשינו לעצמנו לחלום על כאלה. (אילן קפרוב)

      הסרט הערבי של יום שישי

      עם תחילת שידורי הערוץ הראשון בשנת 1968 שודרו תוכניות בשפה הערבית, ביניהן סרטים עלילתיים בימי שישי אחר הצהריים שזכו לכינוי "הסרט הערבי של יום שישי". משפחות היו מתאספות בסלון הבית המוריק מניקיונות ומריח מבישולי יום השישי וצופות בעדאל עמאם, נגיב א?ריחאני, יוסוף והבי, לילה מוראד ורבים אחרים. שנים אחר כך, כשהסרט הערבי של יום שישי נדד לערוץ 33 חסר היציבות, נותר למונח התרבותי קהל מעריצים קבוע וקיים צמא של ממש שאפשר להתקל בו ברחבי הרשת. כולנו זוכרים את המערכון שהוקדש בתוכנית הקומית "זהו זה" (ושניתן למצוא בשלמותו ביוטיוב) לסרטים הערביים שהיו ידועים בדרמטיות שלהם."אבוי זה לא אבוי" קוראת מיקי קם למוני מושונוב ואוחזת בידו של דבהל'ה גליקמן אותו היא מכנה "המלאך שמרפא כל מכאוב". זוכרים גם את דמותו של ויקטור מן הסרט "חולה אהבה משיכון ג'" שהיה משדר סרטים ערביים כשירות לציבור מתחנת השידור הפיראטית שהחזיק ולא היה מוכן למכור. גם היום, ממשיכות להתארגן קבוצות צפייה בסרטים וקמים להם מיני דפים בפייסבוק כמו העמוד "סרט ערבי רגעי הזהב רי וויזיטד" שנפתח ב-2012 בו סטטוס פוגש פריים מתוך סרט ערבי.

      מדורת השבט הטלוויזיונית סביב הסרטים הערביים של יום שישי אולי קצת דעכה אבל חוזרת כעת למסך הגדול. במהלך פסטיבל דוק אביב יוקרן סרטם של אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני "סרט ערבית" המנסה להתחקות אחרי הגעת "סרטי האויב" בימים שהגבולות סגורים אל מרקע הטלוויזיה החד-ערוצי. בעמוד הפייסבוק המוקדש לקידום הסרט נזכר אחד הגולשים "למדתי משפטים שלמים בעל פה: אנא שופטו כול א-דונייה (ראיתי את כל העולם). אינתי טלעת, טלעת, טלעת! (את מגורשת, רשת רשת...) , מיש מאאול! מיש מומכין! (לא ייתכן!!!!) ועוד רבים וטובים אחרים!"

      ועם בכל זאת חשקה נפשכם בקצת מסורת ובסרט ערבי ביום שישי הקרוב כאילו לא עברו 20 שנים, בערוץ 33 משודר בשעה 16:30 הסרט "קריאת חרטה" בבימויו של מחמד עבד אלעזיז המספר את סיפורה של נאדיה, אישה שלוקה בהלם נפשי ונאלמת לאחר שתפסה את בעלה בוגד בה. היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ובעלה שכושל בניהול הבית והטיפול בילדים קורא לאחותה נדא שתסייע לו ומציע לה נישואין בהמשך. זמן קצר לאחר מכן נאדיה יוצאת מן ההלם וחוזרת אל ביתה שכבר שייך לאחרת. (טלי קיים)

      "אני, קלאודיוס"

      הרבה לפני ש"משחקי הכס" ריתקה את הצופים אל נפתולי עלילה אפיים, תככים אפלים, מלחמות שליטים, גילויי עריות, התזות ראשים, גברים סאדיסטים ונשים שטניות - היתה שם "אני, קלאודיוס". המיני-הסדרה של ה-BBC, שעלתה ב-1976 ופרצה את הדרך לרבות אחריה באופן שבו הפכה את הפאתוס הרומאי לסבוניה תיאטרלית, מרתקת ומבדרת בלי להתפשר על איכות (ומין, ואלימות).

      הסדרה מבוססת על ספרי המופת של רוברט גרייבס וגוללה פלח בהיסטוריה של רומא תוך שימוש בעילית המשחק הבריטית - בכללם דרק ג'קובי בתפקיד הראשי, פטריק סטיוארט באחד מתפקידיו הראשונים, וחברו הטוב ג'ון הארט כקיסר המטורף והרצחני קליגולה. בעזרת השחקנים, תסריט מרהיב ומשויף לעילא, דמויות כמו קלאודיוס המגמגם הנחשד כשוטה, ליוויה המרושעת והבלתי נשכחת שמרעילה את דרך בנה אל הקיסרות ועם המוני בוחשים נוספים בקלחת - נעשתה המיני-סדרה (בסך הכל 13 פרקים) לשיחת היום לאורך שנים.

      הסיבה לכך היא שמדי פעם בפעם חוזרת "אני, קלאודיוס" אל המסך הישראלי; ההזדמנות האחרונה הייתה ממש לא מזמן בחינוכית 23. היא מציתה להבה חדשה מאותה מדורת שבט ותיקה ומזכירה מחדש לכל ה"סופרנוס"ים, ה"רומא"ים, ה"כסים" ויתר ילדיה הרוחניים, עד כמה כוחה הממגנט עוד במותניה עטויות הטוגה. (עידו ישעיהו)

      "זהו זה"

      עוד הרבה לפני שזה הפך למיינסטרים של כתבות חדשות, יש רק נושא אחד שהצליח לאחד את שבטי ישראל: מלחמות. לפניהן ואחריהן היו כאן כל הסטיגמות המוכרות על אשכנזים וספרדים, ימנים ושמאלנים, עשירים ועניים. במציאות הזאת, "זהו זה" היתה בכלל רצועת נוער שפעלה מתחת לרדאר הישראלי הרגיש, נגעה בכל מה שמפריע ופירקה אותו לחתיכות. חבריה פשוט עשו את זה בכל כך הרבה חן וכישרון, עד שאף אחד לא שם לב שהבדיחה היא בעצם עלינו. עוד בשנים הראשונות נגעו שם ביחס של החברה לעולים, בביורוקרטיה הבלתי אפשרית ובפאתוס של תוכניות תחקירים כמו "כלבוטק".

      מיתוס "זהו זה" נכתב בימים שבהם היא אפשרה את האסקפיזם היחיד ממילים כמו "נחש צפע", מהדורות חדשות וקולו של המרגיע הלאומי, נחמן שי. אז נולדו גם הבבא בובה, הפולניות והזקנים על הספסל, שהמשיכו לצחוק על הכל מההיסטריה של סיקור כל טיל ועד הלאומנות המתפרצת של כל ראש עיר. את כל זה עשו שם לצד עיסוק בקולנוע וספרות, מוזיקה ותרבות פופ, אף אחד לא הרגיש שמשהו בשעטנז הזה לא אפשרי. חולצה ותקליט ופולקלור ישראלי לצד סאטירה על מה שהופך את המדינה הזאת למקום המטורף שהיא באמת.

      "זהו זה" הגיעה בזמן האידיאלי מבחינתה וידעה גם לרדת בדיוק בעיתוי הנכון, רגע לפני שהלינצ'טרנטים נולדו, לפני שפוליטיקאים למדו לייחס כל קטע סאטירה לשמאלנות ושניה לפני ששמאלנים הפכו לבוגדים שחיים בתוכנו. אפילו הבבא בובה לא היה מצליח להפוך את זה למשהו נחמד. (אילן קפרוב)

      "ארץ נהדרת"

      מצד אחד קל להבין כיצד תוכנית עתירת כישרון ותקציב כמו "ארץ נהדרת" הפכה להצלחת ענק. כבר מתחילתה היה מדובר באסופה הטרוגנית של שחקנים וקומיקאים אדירים - חלקם כבר היה משופשף בפריים טיים (דב נבון, אורנה בנאי), חלקם צמח במחוזות פחות מרכזיים אבל היה בשל לקידום (קיציס ופרידמן, אלי ומריאנו), אחת רק חיכתה שיגלו את היכולות הגדולות שלה (עלמה זק) ואחד שחיכה לעונה השלישית כדי להיעתר ולהצטרף (אסי כהן). הם גובו בכותבים מעולים וחדים בניצוחו של מולי שגב, שניחנו לא רק ביכולת לאבחן בדיוק רב מגמות, שפה וניואנסים, אלא גם להעביר אותם בדיוק מדהים, לעתים לכדי מטבעות לשון שנחקקו בתרבות הישראלית מאז והלאה.

      חלק מההצלחה ניתן לתלות ברפטטיביות הבלתי-נלאית, אבל במצטבר מדובר בעדות לחושים המחודדים של כותבי התוכנית. דבר חלש, פאתט, זה לא נעים לי, עזוב אותי באמאש'ך, אני פונה אל הלב שלך, לא - את, שקר כלשהו, ועוד ועוד מושגים שחלקם כל כך השתרשו בשיח הישראלי עד שלפעמים קל לשכוח ש"ארץ נהדרת" היא מקורם. הם מהווים עדות גדולה מאין כמוה ליכולת של "ארץ נהדרת" לקלוט את הסביבה ולספח אותה אליה. זה סיפוח הכולל כשרונות חדשים בכתיבה ושחקנים בולטים נוספים אל שורותיה הנוצצות (בהם יובל סמו שני כהן וליאת הרלב).

      וכמובן, יכולת הסיפוח הזו של "ארץ" כוללת גם את הצופים עצמם, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שלמרות ביקורת הולכת וגדלה על חד צדדיות המנוגדת לנטייה הפוליטית של רוב העם, התוכנית ממשיכה בעיקשות להיות מדורת שבט. (עידו ישעיהו)

      ארץ נהדרת (יח"צ)
      חדים ומושחזים (מתוך "ארץ נהדרת", צילום: יח"צ)

      "דאלאס"

      השאלה היותר נדושה מ"האם הצבי הישראלי הוא למעשה פלסטיני?" היא "מי ירה בג'יי אר". אין מה לעשות, דברים שהיו לוהטים באייטיז הפכו להיות מכבידים וחונקים בימינו. כמו חותלות למשל. אבל חוץ מהשאלה שהטריפה מיליוני צופים ברחבי העולם ושנכנסה כבר לפנתיאון הביטויים המוכרים והאהובים, "דאלאס", שתיעדה את עלילות משפחת יואינג ונסיונות חבריה להתעשר, יכולה להתגאות במעמדה המכובד בעולם התרבות הישראלי באייטיז. לא הרבה סדרות טלוויזיה יכולות לגרום לשינוי סדר היום בגופים שונים במשק. כך למשל כתב אלי אשד ב"מעריב" כי קיבוצים נהגו לשנות את זמני "שיחות הקיבוץ" כדי לא לאלץ את החברים להפסיד פרקים.

      דווקא אנקדוטה אחרת שקשורה לסדרה ולמעמדה בישראל מאירה באור מעט מוזר את שירותי הביון הישראליים. מספרים כי בזמן ביקור כוכבי הסדרה, כלומר, כוכבי המשנה של הסדרה, בישראל בשנת 1982, ביקש מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, לדעת מי ירה בג'יי אר ואף הבטיח שלא לספר את התשובה. לשמחתו, משאלתו הוגשמה והוא זכה לגלות את התשובה. דא עקא, לשמחת עשרות מיליוני צופים, פתרון התעלומה שודר בארה"ב כשנה וחצי לפני ביקור השחקנים בישראל. כלום לא יכלו שירותי הביון לסייע לבגין?

      למרות הקאלט והבאזז סביב "דאלאס", סדרת ההמשך שלה, שעלתה לאוויר ב-2012, כבר לא זכתה להצלחה זהה. הסדרה, ששודרה ב-TNT בארה"ב, שודרה גם בישראל אבל בניגוד לעבר, הישראלים בחרו לוותר על כובע בוקרים ולא נשנשו נקניקיות לוסי. מצד שני, מתי בפעם האחרונה ראיתם חותלות ברחוב? (אביעד קדרון)

      "האח הגדול"

      מהי מדורת שבט מוצלחת אם לא תוכנית טלוויזיה בה נצלים, באופן מטאפורי כמובן, אנשים שונים? קבלו את "האח הגדול". העונה הראשונה היתה עידן התמימות. שפרה סרגה סוודרים לעצים, צבר דגמן מערכת יחסים אפלטונית ובובליל דגמן שוקולד במטוס. אנשים בישראל לא ממש הצליחו להסביר למה הם צופים בתוכנית הריאליטי החדשה אבל כולם צפו בה. ואם לא צפו בה, גיבשו דעה לגבי מה שהתרחש בה. גמר העונה הראשונה היה אחד הרגעים הגדולים בתולדות הטלוויזיה המקומית כשברגע השיא, עם הכרזת נצחונה של שפרה, נשמעו מחיאות כפיים מבניינים רבים ברחבי ישראל. כן, עד כדי כך.

      מהו סוד קסמה של "האח הגדול"? ובכן, כבר כאן הטעות קיימת. כי "האח הגדול" קיימת בשני ממדים. הממד הראשון הוא התוכנית שמשודרת בערוץ 2 וסוד קסמה הוא פשוט עבודת עריכה טובה. הממד השני הוא השידורים בערוץ 26 (לשעבר 20). סוד קסמם של השידורים טמון במוטו ההוויה הישראלית כפי שהוא מסתמן במאה ה-21: שעמום והתענגות מסבל האחר. ערוץ 26 הוא, באופן הכי קלישאתי, אקווריום אנושי ואין אדם אחד שלא מוצא עצמו מרותק מול אקווריום. לכו תדעו מה הדג יעשה כעת.

      היום "האח הגדול" כבר לא ממש תמימה. כדורים פסיכיאטריים ופליטות פה בקונטרול הצליחו לפוצץ את הבועה. היום אנשים בישראל כבר לא מתבקשים להסביר למה הם צופים בתוכנית. וגם אם הם לא צופים בה, לבטח יש להם דעה על מה שמתרחש בה. בימינו, אף אחד כבר לא צריך לספק תירוצים וסיבות. אפשר פשוט לצרוך את הטראש וליהנות בלי להתנצל. (אביעד קדרון)

      גמר האח הגדול עונה 6 2014 (נועם מושקוביץ)
      טופו זה רצח! (צילום: נועם מושקוביץ)

      "סיבה למסיבה"

      לפני מספר חודשים, השעה אחת ומשהו בלילה, אני פותח טלוויזיה. בערוץ 2 היה שידור חוזר מס' 48,765 של "בית ספר למוסיקה", בהשתתפות מתי כספי (על כסא השופטים), סי היימן (בוועדה המקצועית בקהל) וילד אחד ששמו בר צמח. אני מעביר לערוץ 1. באותו זמן ממש יש שידור חוזר מס' 38,563,847 של תוכנית האירוח הגזעית של רבקה מיכאלי, "סיבה למסיבה", בהשתתפות... מתי כספי וסי היימן, ששרה את "כמו צמח בר"!

      הערוץ הראשון כבר מזמן הפך לצמח, בר מינן בפועל, שאחזקתו הסיעודית עולה לנו ביוקר. ועם זאת, בהייה בגן העדן של התוכניות - השידורים הליליים החוזרים - הבהירה כי למרות שאוהבים כל כך לחבוט בזקני רוממה, היה לפחות דבר אחד טוב יותר בתוכניות האירוח של ערב שבת באייטיז בערוץ היחיד לעומת הפריים טיים של ערוץ 2 כיום: היחס למוזיקה ולמוזיקאים. בשנים האחרונות, כמה חבל, כמעט ואין מוזיקה בפריים טיים שאיננה ריאליטי מוזיקלי. בתוכנית ההיא עם הפינות של טוביה צפיר אשכרה שמעת ראיונות עם זמרים (!) ושירים חדשים (!!) בלי הצקות של שופטים (!!!). בתוכניות הריאליטי המוזיקלי, שחלקן מבויימות על ידי הבן של טוביה, יואב צפיר, גם השידור המקורי נשמע כמו שידור חוזר.

      "סיבה למסיבה", שבשנה שעברה ציינה 30 שנה להיווסדה והשנה מציינת 25 שנה למותה, היתה גרסה משודרגת של התוכנית "שעה טובה". את העונה הראשונה הנחה מני פאר, בהמשך היו מנחים מתחלפים עד שלוהקה רבקה מיכאלי. בחלק מהשנים שודרו במקביל התכניות "ממני" ו"סופסוף". כל התוכניות היו מדורות שבט באותה מידה. למרות ההתלקקויות הלא מעטות היו ב"סיבה למסיבה" לא מעט רגעי חסד, כמו הפינות של שלמה ניצן והופעותיו של שלמה בראבא. התוכנית התארחה כל שישי בסלון שלנו, החמצנו אותה רק במקרים חריגים בהם יצאנו למסיבת כיתה, לאכול חצי פיתה ולרקוד עם השיר החדש חדיש ומחודש, "לה איס לה בוניטה". ב"סיבה למסיבה" התארחו האמנים הגדולים של התקופה, והתגלו בה למשל ריטה ומרגלית צנעני. כן, השופטות ההן מ"הכוכב הנולד הבא", פעם, מישהו בטלוויזיה באמת התעניין בהן כזמרות. נעים להיזכר. להתראות בשידור החוזררר. (שגיא בן נון)

      "על אדונים ומשרתים" ו"ההגדה לבית פורסייט"

      בימיה התמימים של הטלוויזיה הציבורית בישראל מדורת השבט הכילה גם תכנים אציליים שהיו זרים בנוף הישראלי. הסדרות "על אדונים ומשרתים" ו"ההגדה לבית פורסייט" הן שתי אדפטציות של הBBC לרומנים אנגליים קלאסיים שכבשו את הסלון הישראלי בסערה. טוב לא להגזים - הרבה סערה אין שם.

      "ההגדה לבית פורסייט" שמבוססת על שלושה רומנים ושני קטעי ביניים מאת ג'ון גולסוורתי, היתה מעין גרסה בריטית סחית ל"מאה שנים של בדידות" שפוגשת את "צעירים חסרי מנוח". גם במקרה דנן קשה לזכור את השמות המרובים (והלא נהירים) והיחסים הסבוכים שבין קרובי המשפחה שעשתה את הונה מאיך לא, תה. כן, אנחנו יודעים שגם אתם צפיתם בסדרה בטענה ש"זה מה שאמא אוהבת".

      "על אדונים ומשרתים", שהיתה צריכה להיות מתורגמת כ"קומה עליונה, קומה תחתונה" ("Upstairs and Downstairs"), עסקה ביחסים שבין המשרתים שפוקדים את הקומות התחתונות והאדונים שפוקדים את אלה העליונות בבית לונדוני בראשית המאה ה-20. הסדרה ששודרה ב-ITV במשך חמש שנים משנת 1971 ועד 1975, נכתבה על ידי שתי השחקניות האגדיות ג'ין מארש ואיילין אטקינס שבכלל רצו לכתוב קומדיה על משרתות שמתחילות לעבוד באחוזה בכפר. במקום זאת התוצאה הסופית היתה 5 עונות של אהבות ושקרים בבית משפחת בלאמי העשירה המתגוררת בשכונת בלגרביה בלונדון. הסדרה זכתה בפרסי האמי והבאפט"א המכובדים וזכתה בשנים האחרונות לחידוש על ידי ה-BBC בפורמט של שני סרטים באורך של תשעים דקות ששודרו ב-2011 בערוץ הראשון. (טלי קיים)

      "קו אונידין"

      "קו אונידין" היתה סדרת דרמה מצליחה מבית BBC שתיארה את התפתחות צי הסוחר הבריטי. היא כללה 91 פרקים, ששודרו לאורך כמעט עשור שלם, החל באוקטובר 1971 וכלה באוקטובר 1980.

      הסדרה עסקה בעלייתו, נפילתו ועלייתו מחדש של ג'יימס אונידין (שגילם פיטר גילמור), אדם עני, צעיר ואמביציוזי, שהפך מימאי אביון לבעל חברת ספנות גדולה בליברפול בין 1860 ל-1886. הצופים חולי הים יכלו להבחין בסדרה גם בשינויים שחלו בעסקי הספנות, כמו המעבר מספינות עץ לספינות פלדה ומספינות מפרש לספינות קיטור.

      באופן לא מפתיע, נעימת הפתיחה הפכה למפורסמת מאוד וחברת התה "ויסוצקי" השקיעה בקמפיין פרסום שהתכתב עם הסדרה "קו אונידין", כדי ליצור תחושה רומנטית של תרבות תה אירופית.

      ונקנח באנקדוטה: באייטיז חולל שם הסדרה המיתולוגית, כשפעלו בחולון כבלים פיראטיים שנקראו "קו אונידין" ולפי פרסום במעריב הם הקרינו סרטים כחולים, וכך הים העמוק התחלף ב"גרון עמוק". הפער בין חו"ל לחולון אף פער לא נראה מדכא יותר.