לא מכבר הסתיים בסינמטקים פסטיבל "צ'ינמה איטליה", שהציג בפני אולמות מלאים קלאסיקות מארץ המגף וכן סרטים טריים שנעשו בה. כך הזכיר את המורשת המפוארת של הקולנוע האיטלקי, והוכיח כי גם ההווה שלו מבטיח.
לא צרפת ולא אנגליה: אף תעשיית קולנוע במערב-אירופה אינה איכותית כרגע כמו האיטלקית. המחשה נוספת לכך אפשר יהיה לקבל בפסטיבל קאן הקרוב, בו לא פחות משלושה סרטים תוצרת ארץ המגף ישתתפו בתחרות הרשמית (מתוך 19 בסך הכל). אם יש מישהו שעוד לא השתכנע מכל זה וזקוק להוכחה אחרונה וניצחת לעליונות העכשווית של קולנועני איטליה, הוא ימצא אותה ב"הון אנושי" של פאולו וירזי, שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ.
וירזי עיבד כאן ספר של סטפן אדמיון, שמרכיבי העלילה שלו כשלעצמם אינם מקוריים במיוחד: סיפורן של שתי משפחות איטלקיות, האחת נובורישית, מן המעמד הבינוני/בינוני-גבוה, והשנייה מעשירות הארץ, שמתבססת על מה שנקרא "כסף ישן". לכאורה שום דבר לא אמור להפגיש ביניהן, והאב מן האלפיון העליון אכן משתדל לשמור מרחק, אך אז הבן שלו מתאהב בבת למשפחה השנייה, וסיפור הרומיאו ויוליה ביניהם יוצר תסבוכת אישית ומשפטית בעקבות תאונת דרכים בה הם מעורבים.
אז אמנם ראינו לא פעם סיפורים על התאהבות בין-מעמדית ועל תאונה שמשנה מסלולי חיים, אבל חוסר המקוריות הזה אינו מפריע שכן העניין כאן הוא לא פרטי העלילה, אלא איך שהבמאי משתמש בה כדי להעלות שאלות חברתיות. הוא מיטיב לשרטט דיוקן מאופיין של המציאות האיטלקית ולטעת את התהיות בתוך ההקשר המסוים הזה, אך יש בסרט ממד אוניברסלי, כך שגם הקהל בישראל ובכל מקום אחר יוכל להזדהות עם קושיותיו האם, שואל "הון אנושי", ייתכן בכלל ממשק כלשהו בין השכבות השונות בחברה, או שבסופו של דבר תמיד יתגלה כי דינן לא להתערבב? ובמידה וזה כן יקרה, האם בהכרח יסתיים המפגש בכי רע? והאמנם במקרה של אסון שכזה, מי שישלמו את המחיר תמיד יהיו בני המעמד הנחות יותר?
נוסף לכך, הסרט משכיל להשתמש ביסודות העלילתיים כדי להצמיח מהן גלריה עשירה של דמויות. כולן כתובות ומשוחקות בדיוק וברגישות, כך שאנו מאמינים כי הן קיימות באמת, רוצים בטובתן, דואגים להן ומתרגשים מהן. למשל, דינו (פבריציו בנטיבוליו), נציג מעמד הביניים, שהשכיל לבנות עסק קטן ומצליח, אבל משתוקק ליותר מזה. מעורר רחמים לראות באיזו פאתטיות הוא דורש את קרבתו של ג'ובאני, הגביר בגילומו של פבריציו גיפוני הגבוה והזעוף, שמיטיב לתאר עד כמה דמותו נרתעת מעצם המחשבה על התחככות עם איש מן היישוב.
בצד שני השחקנים הללו, שהם ותיקים אך אינם מוכרים מחוץ למולדתם, ניצבת השם המפורסם יחסית בצוות - ולריה ברוני טדסקי, אחות של קלרה ברוני אבל בעיקר בזכות עצמה אחת האושיות המוכרות בקולנוע האירופאי של העשור האחרון. כאן היא מגלמת את רעייתו של איל ההון, שמנסה לברוח מכלוב הזהב ולממש את אהבתה הנושנה לתיאטרון, אף שבסביבה המקיפה אותה לא מאמינים במעשים שלא לעשיית רווח. מובן כי היא תגלה את מה שמבינות בסופו של דבר כל הדמויות בסרט שבאיטליה של היום, ואולי בעולם בכלל, אכן אין סיכוי למה שאינו עושה כסף, וההופעה של השחקנית כה כובשת ומקסימה, שאנו חולמים עם הדמות ומתאכזבים איתה.
אך מעל כל שלושת השחקנים המנוסים הללו, הכוכבת האמיתית של הסרט היא דווקא מתילד ג'יולי המתחילה, בת עשרים וחמש בזמן הצילומים, המגלמת את הנערה שבגללה העולמות נפגשים וכל הסיפור קורה. דמותה היא למעשה הציר העלילתי כאן, והתגלית מצליחה לעמוד באחריות הזו על הצד הטוב ביותר. כבר בתפקידה הגדול הראשון, היא מתגלה כשחקנית אטרקטיבית להפליא, תוססת ומלאת ארס, מיומנת ושופעת ביטחון, מהסוג שמתאהבים בהן במבט ראשון ולא מצטערים על כך אחר כך. "הון אנושי" לא ממציא מחדש את אמנות הקולנוע או הסיפור, אבל כן יוצאת ממנו בשורה - מתילד ג'יולי, שקשה לא לצפות בקוצר רוח להופעותיה הבאות, שבוודאי יגיעו בקרוב.
הודות לשילוב בין השחקנים הכריזמטיים, התסריט שברור ומעניין מה הוא רוצה להגיד, והרלוונטיות החברתית, "הון אנושי" לא משעמם לרגע. הוא מותח בלי לנסות ליצור ציפיות מלאכותיות, מעורר מחשבה בלי לגלוש לדידקטיות, נוגע בלי להתפתות לסנטימנטליות. בקיצור, בידור אינטליגנטי ברמה הגבוהה ביותר.
מעבר למה שהוא מדגים לגבי מצבו הנוכחי של הקולנוע האיטלקי, הסרט גם מוכיח שבניגוד לטענה המקובלת, לא רק בטלוויזיה אפשר למצוא היום דרמות אנושיות, רהוטות ומרתקות. לכן, בשעה שדמויותיו בדרך כלל כושלות בניסיון לכמת ערך של דברים, הצופים בו יכולים לעשות זאת בנקל, ולאמוד כי ערכו של "הון אנושי" לא יסולא בפז.
ומה אתם חשבתם על "הון אנושי"? ספרו לנו בתגובות