אני אדם מת. עולמי חרב עליי ולבי נקרע ממני ברסס של דם רותח. אני כתינוק הגוסס ממחנק בעריסה, כחתלתול הנמרח בגופו תחת צמיגי המשאית. אני מביט במהומות האתיופים האלימות סביבי, ותוהה איך ייתכן שלאיש מהם לא אכפת, איש מהם לא כואב את כאבי: "קפה תמר" נסגר השבוע. העולם כפי שהכרתיו התפורר. האם אותם אתיופים משתוללים מודעים בכלל לפנינה שצמחה כאן בתל אביב, מקום מפלט לסופרים ומשוררים? האם הם היו נלחמים כך למען "קפה תמר? מסופקתני.
גם ב"תמר" היו קטטות אלימות, אך על רקע נושאים חשובים באמת: אמנות. חיי רוח. אהבה. חברות. אני נזכר באותה תקופה ודמעות עולות בעיניי, הנזלת מטפטפת על סנטרי. ב"קפה תמר" צמחתי והייתי לאינטלקטואל הנוגה והחריף שהנני, המתראיין מעת לעת ל'ידיעות תל אביב' על סדקים במדרכות. שם מקופלים חיי הרוח של כולנו.
מוט ברזל לראש ובעיטה באשכים
כעין קסם שרה אז על המקום. אמנם, השולחנות היו תמיד מאובקים והכפיות מעוקמות, הקפה היה קר והבורקס נוזלי, במקום כיסאות היינו יושבים על ערימת הומלסים מקופלים ובמקום שירותים היה בחצר אורגן ולחם והמבין יבין.
אבל כל אלה לא הטרידו אותנו האווירה ב"תמר" היתה העיקר. עודני זוכר את ההקנטות המיוחדות של שרה שטרן המיתולוגית, שהיתה "עוקצת" את לקוחותיה ללא רחם! בהגיעי למקום הייתי קורץ לעברה "מה העניינים, גברת שרה?", והיא בתגובה היתה מנחיתה לי אגרוף על השיניים ונועצת מזלג בגרוני כשחיוך שובב על שפתיה. גם אני לא נשארתי חייב, ונהגתי להשיב על כך בעוקצנות "נראה כי יום יפה היום הלא כן", ובתגובה מתכבד בקילוח שמן רותח היישר אל פרצופי ובעיטה לאשכים. שרה היא ללא ספק "פלפלית", וכל יושבי הקפה ספגו מנחת זרועה ברוח טובה ובידיעה שתמיד תחכה לך, בהתעוררך מעלפונך ובאוספך את בדלי העור שנתלשו מפניך, צלוחית של עוגת פרג פריכה וחיננית!
מלבד קסמיה המפולפלים של המארחת, אהבתי את המקום גם בשל האנשים שפקדו אותו. אמנים, סופרים ומשוררים הגיעו כדי לשוחח בענייני דיומא, ואף להתקוטט מדי פעם בענייני דיומא. אני זוכר את היום שבו הצייר שוקי טרויאנסקי התנפל על הפסל אמנון גלוחוב לאחר שזה האחרון כינה את ציורו "פסאודו-סופרמטיסטי" בפני כולם. טרויאנסקי הנעלב הלם בו במוט ברזל כשמעליו ניצבים שני שחקני משנה מתיאטרון השוליים "הירגזי" בעכו והפליאו בו את מכותיהם עם קסטנייטות וערדליים, וגלוחוב גדל הגוף מתגולל אנה ואנה על הרצפה מכוסה דם רב ואוכל עוגה. לבסוף הגיעה אשתו של גלוחוב טניה ושכבה עם כולם. איזה יום!
זכורני גם את הפעם ההיא שהשחקן הוותיק אברשק'ה נוישטט עליו השלום הגיע בחברת המשוררת שולמית רייך זכרונה לברכה ושם פגשו בעיתונאי עמוס אדלר המנוח שבאותה תקופה עוד כתב בעיתון "המדינה הזאת" ויצא עם הרקדנית הצרפתייה מרסל פרנקו פילגשו של המחזאי שלמה בוכבינדר בעלה של אשת החברה רבקה פישר. ברגע שהשלושה הבחינו זה בזה מיד התנפלו זה על זה במכות נמרצות, אברשק'ה ניפץ סיר קרמי כבד על ראשו של עמוס, הלה שיסף את גרונו של אברשק'ה בסכין סלט ושולמית גזרה שש מאצבעותיו עם מספרי המטבח, ובכל אותה עת עומדים פרחי העיתונות שלמה לוין ויאיר דרזנר מעליהם ובועטים בעליצות בצלעות כל המעורבים. לבסוף הגיע שדרן "קול הנגב" ליליק חמו והפריד בין הנצים בזרועותיו החסונות ושולמית רייך שכבה עם כולם.
או היום שבו הסופר אבשלום מוסקוביץ' נפגש עם הסאטיריקן המושחז מיצי (מוצי) קראקובר לשיחה, כשלפתע עבר ברחוב תימני ומראהו בלבל אותם כל כך שהחלו להתקוטט במפתיע ולא חדלו עד שהגיעה גילה קצובר ושכבה עם כולם. לצערי נבצר ממני להשתתף מאחר ובאותה שעה נחנקתי למוות מטוסט מורעל וכרתו לי שתי גפיים.
סלפי שמלפי
בין כתלי המוסד התל אביבי הזה צמחו יצירות רבת וחשובות, כמו המחזה "העיפרון, הקנקן והמטרונית" של המחזאי (לימים האנס) שייקה בוקשטיין, סרט הקולנוע "קוד מבצע: אהבה" של גרי הר שושנים והרומן המופתי של ט. ד. קוז'ייב, "יונת השלום שבה... האמנם?!", על ברכיו התחנך דור שלם.
עודני נזכר מעת לעת באותו בית קפה רב-קסם, יודע שכיום אין לו סיכוי להתקיים. לא בעידן האייפון שמייפון, אינטרנט שמינטרנט, סלפי שמלפי, מוט סלפי שמוט שמלפי, פפארצי שממארצי, פייסבוק שמייסבוק. אנשים כיום מעדיפים להתקוטט בטוויטר מאשר פנים אל פנים, לחטוף לייק מאשר לחטוף אגרוף לשיניים. לשתות קפה בקופיקס במקום תערוכת טרפנטין וליחה ששרה מגישה לך בברכת "תישרף". אני מביט בבתי האהובה, נחפזת לדרכה החוצה אל חיים מפלסטיק, חיי ריקנות מודרניים שאין בהם ממשות. הלילה, אני מחליט, אני אתקע לה אגרוף בעין. רק כדי להעביר לה שמץ מאותו קסם ישן שהיא לעולם לא תזכה להכיר.
* כל קשר בין הכתוב למציאות הינו מקרי בהחלט. מיכאל גדני הוא לא אדם אמיתי, כן?