שלמה גרוניך: "עצוב שבגלל צבע עורם, יוצאי אתיופיה פשוט אכלו אותה בארץ"

מחאת יוצאי אתיופיה עוררה בשלמה גרוניך רצון עז לחדש את פעילותה של להקת שבא, כך אומר הזמר והיוצר לוואלה תרבות. גרוניך הקים את הלהקה, שהורכבה מצעירים יוצאי אתיופיה, בשנת 1991, לצורך הופעה חד-פעמית בטלוויזיה. וכשנתיים לאחר מכן הוציא איתם את האלבום "שלמה גרוניך ומקהלת שבא" שזכה להצלחה רבה וכלל את את הלהיטים "המסע לארץ ישראל" ו"שיר ישראלי", וגם הופיע איתה בארץ ובעולם. מהלהקה יצאה בין השאר אסתר רדא שלימים הפכה לכוכבת. בשנים האחרונות הלהקה אינה פעילה.

"עצוב נורא עם מה שקורה", אמר היום (שני) גרוניך לוואלה תרבות. "פשוט עצוב שהגענו לאן שהגענו, למראות שכמותם לא ראינו במדינה הזאת. כיכר רבין נראית כמו כיכר תחריר. פרשים, עשן, רימונים וגז. עדה כהת עור עומדת במלחמה מול שוטרים, ומוחה על קיפוח של עשרות שנים. הלב שלי איתם. אני מכיר את האנשים האלה, חייתי עם הילדים האלה. אני מרגיש הזדהות עם כאבם ועם צעקתם. כל כך כואב לי שהם הגיעו למצב הזה. צריך להבין את הכעס שהצטבר ואת ההתפרצות שהפכה לאלימה מדי.

"תשמע, לא ספרו אותם, פשוט לא ספרו אותם, וזה הגיע למצב שאחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות ותמונות איומות כמו שראינו עם החייל האחרון שזה בעצם הטריגר שהדליק את כל האש הזאת. אני מרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגלינו. המדינה הזאת לא השכילה להמשיך את המעשה ההירואי, החד-פעמי והמדהים של העלאת יהודי אתיופיה לארץ. ברגע שהם הגיעו לפה, הם הרגישו שהם נזנחים, מוטלים לגטאות, לא מקבלים צ'אנס שווה כמו ללבנים, והכל בגלל צבע עור. זה פשוט מדהים. בו בזמן שאני מתלונן על התנהגותנו איתם, אני בטוח שהרשתות מלאות בישראלים לבנים שיורדים עליהם, מקטרים עליהם וממשיכים לבוז להם. בעיני זה נורא. הם אצרו את זה בבטנם וזה התפרץ החוצה, ואני איתם".

- המחאה הזאת הציפה טענות רבות על קיפוח, אפליה והדרה, למשל על כך שיוצאי אתיופיה לא מתקבלים למקומות עבודה, מיוצגים פחות במשרדי ממשלה ומודרים מכניסה למועדונים.

"נכון. אתה יודע, כשבחור אתיופי מתמנה לקצין גבוה, אנחנו גאים ומראים את זה בחזה מנופח, אבל כבר זה מעוות. יש בהם הרבה מעלות בתור עדה ובתור אנשים שהלוואי ואנחנו היינו מתברכים בהן. הם אצילי נפש, הם מלאי תום אמיתי, ופה בארץ הם פשוט אכלו אותה".

- יוצאי אתיופיה גם לא מקבלים ביטוי בהיקף הראוי להם גם בתרבות הישראלית.

"יש שיפור בביטוי שלהם בתרבות המקומית, במיוחד במוזיקה, יותר מבני העדה עולים כזמרים, נגנים ולהקות מחול, אבל זה באמת רק ניצנים של משהו שהיה צריך לקרות הרבה יותר. אנחנו היינו צריכים לצאת הרבה יותר נשכרים מהתרבות שהם מביאים איתם. בכל האירועים האלה (של מחאת האתיופים – ש.ב.), אני חושב על הילדים האלה, אני אשכרה אומר 'הילדים שלי', שבטח חלקם גם בכיכר ואני מתפלל שלא קרה להם כלום, ואני מבין את הכעס שמתפרץ מהם. הלוואי ונשכיל ללמוד מזה. כשאני רואה ילד כהה עור, אני רוצה להתחבר אליו בגלל שהוא שונה. כשאני שומע שאנשים שרוצים להתרחק ממישהו כזה בגלל שהוא שונה, אני לא מצליח להבין את הדבר הזה. אני כולי מלא סקרנות לפגוש ילדים מסוג אחר ולהתחבר אליהם, אבל כנראה שזאת תכונה נדירה. עובדה שאני הוא זה שהקמתי את המקהלה ולא מישהו אחר".

- האם אירועי המחאה עוררו בך את הדחף ליצור, והאם תרצה לחדש את מקהלת שבא ולהוציא עמה אלבום חדש?

"האמת היא שכן יש בי רצון ליצור. אנחנו עוברים עכשיו אשכרה רעידת אדמה ודברים צריכים להשתנות, וזה עושה לי חשק לחזור למקהלת שבא ולשלב כוחות עם אסתר רדא, שהתחילה במקהלה או לשתף פעולה עם אמן אתיופי אחר. האירועים מחזירים לי את הגעגועים אליהם. בינתיים עוד אין מקהלת שבא מתחדשת. אני הפסקתי עם הפרויקט הזה לפני כמה שנים, חשבתי שזה יהיה זמני ובעצם זה לא התחדש מאז. אבל האירועים מחזירים אותי אליהם ובא לי ליצור איתם רגעים אופטימיים וחיוביים שוב. לראות אותם מחייכים".

"אני מתפלל", מסכם גרוניך, "שנקודת השבר הזאת תביא לשינוי חיובי, גם הם מקווים לזה. אולי הם אפילו לא מאמינים שיהיה שינוי. האמת היא שגם אני די פסימי".