כמו נוצה ברוח: כך כתבנו שרד סשן קריוקי ביפן

אנשים זה דבר נורא. אנשים שחושבים שהם יודעים לשיר זה דבר מחריד. אנשים שחושבים שאנשים אחרים אוהבים להקשיב להם בזמן שהם חושבים שהם יודעים לשיר זה דבר בלתי נתפס. עם הנחות היסוד האלה המראתי ליפן, המקום בו חדרי קריוקי הם דבר טבעי ומקובל. האתגר: לשרוד ביקור אינטנסיבי בטוקיו בחדרי קריוקי שונים (ומשונים. עוד נגיע לזה) ולנסות להדחיק קללות והתפרצויות זעם (מי שלא האמין שבונו הוא זמר טוב עוד לא נפל על ביצועי קריוקי ל-U2 ביפנית). לכאורה, משימה שנועדה להיכשל. בפועל, משימה שנכשלה.

חדרי קריוקי, מעצם היותם חדרי קריוקי, הם חדרים בהם אנשים מבצעים את פעולת הקריוקי. כמה מופשט, ככה מופרך. אבל מה קורה במקום שמרכז חדרי קריוקי שכל אחד מהם מעוצב בתמה שונה? ובכן, יש חדרי קריוקי שכל אחד מהם מעוצב בתמה שונה. בכל חדרון קטן, החל מזה שמעוצב באווירת אייטיז דרך זה שמעוצב בתמת אנימה וכלה בזה שמיועד לבנות כי יש בו עמוד והרי ידוע שבנות חייבות עמוד בכל חדר, נדחסים בין ארבעה לשישה אנשים ושם, כפי שניתן היה להניח, הם שרים שירים לפי המילים שמופיעות על מסך הטלוויזיה. המילים המומצאות שמופיעות על מסך הטלוויזיה, כן? מתברר שליפנים יש חיבה להמצאת מילים חדשות לשירים. ומילא מילים חדשות, מישהו פעם ראה את הסרטונים שמלווים את השירים? קרייסט, עד שלא צפיתם בשתי נערות יפניות ברונטיות מטיילות באחו לצלילי מטאליקה לא ראיתם כלום. בכל מקרה, למרות שכל מכונות הקריוקי נראות אותו הדבר, העיצוב המיוחד של כל חדר הוא זה שהופך את חווית השירה לנסבלת. בזמן ששותפכם לחווית הקריוקי מחליט לטבוח ב-"Your Song" של אלטון ג'ון, אתם תוכלו להתרכז בברזים הקטנים שיוצאים ממסך הטלוויזיה. האם טלוויזיה מסוגלת לגרום למים לזרום? מי ידע, מתברר שכן.

אומרים על היפנים שהם אוהבים לשיר. למעשה, עודד וענת גולן, שעומדים מאחורי רשת חדרי הקריוקי "פלאג אין" שמקדמת את תרבות חדרי הקריוקי בישראל, סיפרו לי כי היפנים אוהבים לשיר עד כדי כך שהם אפילו שרים בטבע בפיקניקים שהם עורכים בפארק. כדי להוכיח את צדקתם, לקחו אותי הגולנים לפארק יויוגי, אחד הפארקים הגדולים בטוקיו שגובל גם באזור ההרג'וקו המפורסם. שם, בפארק יויוגי, סעדנו את נפשנו בכמה נודלס ובכריכי סושי מוזרים והאזנו לשירה יפנית עממית. חמש דקות לאחר תחילת הביצוע היפני העממי הצטרף לשטיח שלנו אדם משטיח אחר ושר ביחד איתו. אני חוזר שוב, אדם זר הצטרף לשטיח ולשירה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אכן, היפנים אוהבים לשיר. חבל שהם פחות אוהבים להכין כריכי סושי ידידותיים למשתמש.

אין על קריוקי באקסטרים. מה זה קריוקי באקסטרים שאלתם, ובכן, בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא מדובר במכונת קריוקי שמוקדשת כולה לבריטני ספירס. אם כי זה רעיון די טוב. מדובר בחדרי קריוקי שיכולים, בדרך זו או אחרת, לקדם את מותכם. את שם הז'אנר הגיתי בעצמי אבל הז'אנר עצמו קיים בהחלט. רוצים דוגמה? מה לגבי שיט בסירת קריוקי. כזו שיכולה לטבוע. מדובר בסירה הנקראת Yakatabune. האנשים שמגיעים לסירה זוכים לאירוח ביתי מפנק. כלומר, לרביצה על הרצפה פלוס ארוחת מלכים שכוללת מרקים עם כל מיני יצורים מהים שמנסים לברוח מהצלחות. ההיילייט? מסך טלוויזיה ענקי עליו מרצדות המילים של "Your Song". בדיוק. רגע, מה עם האקסטרים. אה כן, דמיינו לעצמכם רעידת אדמה בטוקיו המועדת לרעידות אדמה. ואז דמיינו את הצונאמי שיגיע בעקבות רעידת האדמה. זוכרים שאתם שרים את "Your Song" במקביל? בדיוק.

לא ממש אקסטרים, יותר בקטע קלסטרופובי. גם בתי מלון מציעים לאורחיהם את חווית הקריוקי. ואין דבר נפלא ומפחיד יותר מחדר קריוקי שנמצא בקומה ה-47 של בית מלון יוקרתי. זה מה ש-"Karaoke47" הנמצא במלון Keio Plaza מציע לאנשים. הפלוס הגדול? הנוף מהקומה ה-47 מאוד מרשים. המינוס הגדול? בין העננים איש לא ישמע אותך צועק. אה, וגם יש את כל הקטע הזה של קומה 47 בזמן רעידת אדמה אבל נדבר על זה בהזדמנות אחרת.

יש גם דברים טובים בקריוקי. הידעתם שביפן ישנם רופאים הרושמים קריוקי כתרופה? כן כן. פעולת השירה, חוץ מלטפח איבה, שנאה ותיעוב בקרב השכנים, משחררת כל מיני אנדורפינים במוח. הרופאים היפניים עלו על זה וברחבי טוקיו תוכלו למצוא פנסיונרים שמגיעים למתנ"סי קריוקי כחלק משגרת הטיפול הרפואי שלהם. האנדורפינים אולי משוחררים, מיתרי הקול עדיין לא. מתברר שגם אנשים מבוגרים לא יודעים לשיר.

זהו כמובן לא הדבר הטוב היחיד שמסתתר בקריוקי. בטיסתי בחזרה לישראל, ישבה לצדי בחורה נחמדה ששכחתי את שמה. כשסיפרתי לה שטסתי ליפן במסגרת כתבה על תרבות הקריוקי, סיפרה לי אותה בחורה נחמדה שבעבר לא הבינה את התופעה ושאף נחרדה לגלות שישנם חדרי קריוקי פרטיים. כלומר, חדרים קטנים שמיועדים לאדם אחד. כעבור כמה זמן, סיפרה הבחורה, היא הלכה לאחד החדרים הפרטיים וגילתה את יתרונותיו. "עבדתי מאוד קשה במעבדה באותה התקופה והכל היה לחוץ". באחד הערבים, היא מספרת, כשחזרה מאוחר לביתה, עצרה במתחם קריוקי ונכנסה לחדר פרטי. לדבריה, תחושת השחרור היתה אדירה. "למה?", שאלתי אותה. "מפני שלא הייתי צריכה להתחשב באף אחד. לא הייתי צריכה לחשוב כמה ואם בכלל אני מזייפת ולא הייתי צריכה לבחור שירים שחבריי יאהבו. פרקתי את כל התסכולים". "איזה יופי. לא חשבתי על קריוקי ככה מעולם", השבתי לה בעגמומיות וחזרתי לנשנש פחמימות.

מכל הסיפורים היפים האלה, אפשר להגיע למסקנה אחת: קריוקי, על שלל תת-ז'אנריו, הוא התרופה למחלה שהוזכרה ממש לפני כמה מאות מילים. איך פותרים את הניגוד בין אהבת שירים להאזנה לביצועים מחורבנים? שרים עם אנשים שאתה אוהב וכך, באופן פלא, הזיופים נעלמים. אף אחד לא יגיד למקורביו שהם נשמעים כמו סוס פצוע. למעשה, חדרי הקריוקי הם גשר בין אנשים. מקרבים ומחבקים. כמה קלישאתי, ככה נכון. לא השתכנעתם? כל חדרי הקריוקי אטומים לרעש. רוצה לומר, אף אחד מחוץ לחדר לא ישמע את הביצוע שלכם ל-"Your Song". גם לא בבניין המשרדים הסמוך. אף אחד. רק אתם והאוקטבה השביעית.

PlugIn הינו מתחם חדרי קריוקי פרטיים. שלושת הסניפים (תל אביב, ראשון לציון ורמת ישי) פרושים על פני 1000-800 מ"ר ומכילים כ-18 חדרים פרטיים. האורחים בוחרים את גודל החדר בהתאם למספר המשתתפים וסוג האירוע. בכל אחד מהחדרים גישה לספרייה הכוללת למעלה מ-36,000 שירים בשפות שונות. עודד וענת גולן הקימו את PlugIn לאחר ששהו ביפן במשך חמש שנים והתמכרו לחוויית ה-K-Box, חדרי הקריוקי הפרטיים.

הכותב היה אורח PlugIn.