ריו דה ז'ניירו, 1936
מן המסגרת שעל קיר תחנת המשטרה, לא גרע הנשיא ורגאס את עיניו ממקס. "מה אתה רוצה ממני?" קבל המסכן. משהו לא בסדר עם המסמכים שלי, עם החותמות, עם הבולים? דווקא הוא, שהוא מסודר וזהיר כל כך. "זימון דחוף", הסביר החייל שנשלח להביא אותו מביתו. זימון ממי, למה? כבר יותר משעה שהוא סגור בחדרון הנורא הזה, בלי שהגישו לו אפילו כוס מים.
אימת הגירוש ריחפה מעל ראשיהם של אלפי מהגרים שנמלטו ממלחמות, מדיקטטורות, מחיי הדוחק שאליהם היו עלולים להישלח בחזרה, אם לא ילכו בתלם. והפרדוקס: המונים הגיעו מדי שנה לכיכר מאואה, חלקם מבלי שמץ של מושג לגבי אותו מקום, שחלקם האחר אף לא שמע על קיומו. בעיני רובם היתה ברזיל ביצה שגדלו בה בננות, שנחשים התפתלו בה בין רגליים שאננות.
מעבר לדלת, צעדים וקולות. השגרה בתחנת המשטרה התנהלה כהרגלה: מאסרים, מעצרים, חקירות. ניסיון ההפיכה הקומוניסטית של 1935 דרדר את המדינה לגיהינום שלא היה כמותו. אלות החריבו בתים, משרדים, חנויות ואת כל מה שהריח מחתרנות לכלבי הציד של רב-סרן פילינטו מולר, ראש המשטרה. בית משפט מיוחד השלים את המלאכה בעזרת נהלים מקוצרים והרשיע המונים ללא הסחבת של מערכת המשפט הרגילה. בתי סוהר היו מלאים עד אפס מקום, מהצפון עד הדרום. אפילו אוניות שימשו כבתי כלא וצפו ללא מטרה על פני האוקיינוס האטלנטי עם משאן המסוכן. מקס כבר ראה את עצמו בים הפתוח: יקראו לו "גרינגו" והוא יאכל אורז קר. אבל מה בעצם היה חטאו?
ברחוב ויסקונדה דה איטאונה בקושי אפשר היה להבחין בדוכן הזעיר, שפתח בכל בוקר בשבע בדיוק כדי להטליא את נעליה של כיכר אונזה באותה חריצות של אבותיו. סבו ייחס את המקצוע לגורל הנדודים שנגזר על המשפחה: נעליים טובות עומדות בקור ובמרחק. ומה עשה העם היהודי באלפי השנים האחרונות, אם לא נדד ברחבי תבל או ניסה לעכב את הגירוש הבא? עם כמה "זימונים דחופים" כבר נאלצו הדורות הקודמים להתמודד ברוסיה, בספרד או בארצו של ורגאס?
לא. מקס לא היה מסוגל להאשים את עצמו במתיחות ששררה בארצו. איך אפשר להצביע על גורמים, כשהכול אינו אלא תוצאה? העולם הוא שהשתבש, וגרר את ברזיל בעקבותיו. בעיני הסנדלר, ז'טוליו לא היה אלא משרת, מונהג יותר מאשר מנהיג, כלי שרת שהתהווה במשך מאות שנים. אי-אפשר לתלות באדם אחד, במנותק, את האחריות למצב, וגם לא להטיל עליו את המשימה להיחלץ מהתסבוכת. זו החלה זמן רב לפני שהיטלר הכריז בפומבי על רעיונות העוועים שלו, לפני שסטלין חיסל את בעלי בריתו.
קשה יותר היה לסלוח על הפרויקטים העירוניים של הנשיא. רק לפני ימים אחדים דובר על הקמתה של שדרה בין הארסנל די מריניה לשכונת סידדה נובה, למגינת לבה של כיכר אונזה היקרה. אוי ויי, רק זה היה חסר: שירצפו אותה!
מאוורר עומד חרק בעצבנות. השעון הראה 4:30. זאת הפעם הראשונה שהוא סוגר את הסנדלרייה מוקדם מהרגיל. מה יאמרו הלקוחות, הרכלנים, הקליינטלצ'יקים, הגברות שעברו כדי לומר שלום או האידיאליסטים עם השיגעונות שלהם? מי היה יכול לתאר לעצמו שהסנדלר כלוא בתחנת המשטרה, שהוא קיבל "זימון דחוף"? כולם ידעו שלמקס אין שום דבר בראש חוץ מהנעליים שלו, שהוא תמיד נרתע מהוויכוחים שפילגו את הקהילה. קומוניזם או קפיטליזם? ישראל או הגולה? יידיש או עברית? לו זה ממש לא משנה. יום אחד קומוניסט בכובע מצחייה וסרבל ניסה לשכנע אותו בחנותו שברחוב ויסקונדה דה איטאונה. מקס גידף אותו באצבע מונפת:
"אם אתה רוצה לתקן את העולם, תלמד קודם כול לשרוך את הנעליים שלך!" והוא נזכר במשל על רבי זוסיה, שבצעירותו רצה אף הוא לתקן את העולם, אך משגילה שהוא כה גדול ומורכב, הסתפק בכך שיתקן את ארצו. אלא שגם ארצו היתה גדולה ומורכבת, אז זוסיה החליט לתקן את עירו. כשהתבגר, הוא נלחם לתקן את משפחתו, ורק ששכב על ערש דווי התוודה בפני אחד מחבריו: "היום, השאיפה היחידה שלי היא לתקן את עצמי."
"סיפור עצוב," אמר הקומוניסט בבוז. "ממה שאני מבין, רבי זוסיה הפך לאגואיסט."
"אתה טועה! הוא עדיין רצה לתקן את העולם, אבל שינה את הטקטיקה."
חמש אחר הצהריים, השמש שהסתננה מבעד לתריסים לא האירה עוד את דמותו של הנשיא ורגאס. מקס מלמל תפילה כשלחדר נכנס קצין גדול גוף והושיט לו יד:
"מה נשמע, קוטנר?"
זה היה סרן אוולר, לקוח לא קבוע אך אדיב. הוא חבש כומתה אדומה, לבש מדי חאקי ונעל מגפיים שחורים. עורו היה שחום וכרסו שופעת. אוולר הקיף את השולחן בצעדים נוקשים ושלף פיסת נייר מכיסו:
"מצאו את זה בכיכר אונזה. מה זה?"
מקס קרא טקסט קצר באותיות עבריות.
"יהודים," רטן איש הצבא. "מה הם המציאו הפעם?"
הסנדלר אחז בידו רשימת מצרכים תמימה.
"איזה סוג של מצרכים?" אוולר הצית סיגריה.
ומקס, במבטא צורם:
"ארבעה זלקים, שני תפוחי אדמה, קילו בזר..."
"סלקים?"
"...ושמנת. זה מתכון לבורשט, אדוני הסרן. סוג של מרק אדום."
"אדום? קומוניסטי?"
"בגלל הסלק."
אוולר הסיר את הכומתה והחליק את שערו באריכות. הוא היה נסער והתחשק לו לחנוק את היהודון החצוף. הייתכן שהסרן האמיץ ביותר במשטרה, הפטריוט הדגול שעוטר באותות גבורה כה רבים, שבקיא בכל ההמנונים והדגלים, יהפוך לצייד
סלקים?
הסנדלר אלתר, בניסיון לפתור את המשבר:
"טעים מאוד. אוכלים אותו מלוח או מתוק, חם או קר..."
אגרוף שהונחת על השולחן חתם את הנושא:
"חרא של מרק! חם, קר, מתוק, מלוח..."
הסנדלר כבר פלט אנחת הקלה, ואז כחכח הסרן בגרונו:
"זימנתי אותך הנה מסיבה אחרת, מקס קוטנר."
כחכוחים מקדימים: "לא קרה שום דבר, אתה יהודי טוב. ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים אותך. אתה רואה את האיש הזה?"
הוא הצביע על ז'טוליו ורגאס.
"לתרגם את חנה" יצא בהוצאת פן וידיעות ספרים, 263 עמ'. מפורטוגזית: דלית להב דורסט