פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 37: אז איך השיר החדש של פאר טסי?

      האם לפאר טסי יש דרך חדשה אחרי "דרך השלום"? מהו השיר המשעמם של השבוע? והאם מאיה בוסקילה היא בעצם זמרת רגישה? הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 37: אז איך השיר החדש של פאר טסי?

      אלישע שמואל ושימי תבורי - ביחד

      בחור צנוע, אלישע שמואל. צנוע ותם. אפילו פעם, כשהיה קטן, הוא לא חלם להיות מייקל ג'קסון, פרדי מרקורי, זוהר ארגוב ואפילו חיים משה, אלא הסתפק בשימי תבורי. יום אחד, מספר הקומוניקט, "המזל האיר לו פנים כשפגש את שימי באחת ההופעות וסיפר לו על חלומו", ובעקבות האירוע המכונן הזה בחייו, שעליו בוודאי עוד יספר לנכדיו, "נוצרה ביניהם סימפטיה ושימי נאות לבצע עמו דואט".

      עדויות לסימפטיה שנוצרה בין השניים אפשר למצוא על עטיפת הסינגל, למשל, בה נראה אלישע בחולצה שחורה עם הדפס לא קולי, כשביד אחת הוא אוחז מיקרופון, את השנייה הוא מניף מעלה בפוזה של נשיאת כבש לשחיטה, ולצדו עומד חברו החדש, שימי, מצופה במעיל עור קשוח ומאזין ברוב קשב, ובליווי חיוך קטן וממזרי, לקולו הנעים.

      בינינו, לא בטוח ש"נעים" זו המילה הנכונה לתיאור הקול של אלישע שמואל, שכן מדובר בקול דק, מציק ולא ממש מיומן, אבל אם שימי לא מוצא לנכון להעיר לו על כך ואף מרחיק לכת ומשתף עם זה פעולה בשיר לרדיו, אז גם פה נפרגן לבחור. אמנם הוא לא ממש יודע להתלבש, לבחור שירים ולשיר, אבל יכול להיות שבדברים אחרים הוא סבבה. מי יודע, אולי בריתוך הוא עילוי.

      (כוכב אחד)

      פאר טסי – "משקה יקר" (4:02)

      לרגע קט, לפני שהשיר מתחיל להתנגן ברקע, נדמה שפאר טסי ממהר לנצל את המומנטום ולהוציא סינגל חדש (ראשון מתוך אלבום שלישי) בשם "משקה יקר" כתמיכה במאבק נגד יוקר המחייה בארץ. התחושה הזאת, מחממת הלב, מתפוגגת כמו אדי אלכוהול כבר בשורה השנייה של הפזמון, המסבירה מהי באמת הבעיה של טסי (ושל כותב השיר, גילי זכאי) עם המשקה היקר שהוא מזמר אודותיו: "אך אם תיתן לרגע לעבור / היא לא תזכור שקנית לה משקה יקר במועדון". לטסי, במילים אחרות, פחות מפריעה העובדה שהמשקה יקר. מה שכואב לו זה שהבחורה שהוא ניסה לקנות בעזרת אותו משקה יקר לא ממלאת את חלקה ב"עסקה" ומותירה אותו בוש ונכלם ("ואני בתוך עצמי סגור, נעול / או סתם חושב עליך, חושב עליך").

      הסיפור הזה, עם כל הכבוד לחרמנותו העודפת של הדובר ולמפח הנפש הנגזר ממנה, לא קשור בשום אופן לסולידריות חברתית עם פשוטי העם. להיפך: הוא חושף את צדה הפחות סחבקי של מהפכת הפופ המזרח-קפיטליסטי ע"ש פאר טסי. יעקב למאי, כדרכו בתקופה האחרונה, מקשט את זה בעיבוד רטרו משמח ואיכותי, הלחן (של גיל זכאי) קליט למדי ומתרומם יפה בפזמון, טסי מיטיב להתמודד עם המצלול הבעייתי על ידי דחיסה מוצלחת, ייחודית לביצועיו, של משפטים ארוכים ונטולי חריזה, ובכלל, השיר ממשיך את הכיוון המוזיקלי והלירי של "דרך השלום" בזרימה הגיונית ונינוחה, רק שעכשיו, אחרי לילה בלי שינה בלהיט הקודם, זה מתחיל קצת לעייף.

      היעדר הבשורה, כמו גם המאמץ הלא סמוי של טסי ובאי כוחו לרכוב על המומנטום, מורידים את מפלס ההתלהבות מעלם החמודות, על חיוכו וגומותיו, וזה עוד לפני שנכנסים למסר הפרימיטיבי בשיר (כשבחורה לא זוכרת שקנית לה משקה יקר במועדון זה מבאס) ולדרך הפשטנית והמשעממת שבה טסי חושף, בין השורות, את נגעי התברגנותו של הז'אנר.

      קרוב לוודאי שזה בכל זאת יהיה להיט. המציאות הקפיטליסטית שנגזרת מהשיר, כמו זו שהשיר נגזר ממנה, גורמת לאנשים להסתפק בעוד מאותו הדבר, לנענע את הראש לצלילי הסינתי והבגלמה, לא לחשוב יותר מדי, לא לצפות ליותר מדי ולא להתלהב יותר מדי. העיקר שפאר טסי מחייך ושר גם אחרי האינסידנט המר של המשקה היקר. יותר מזה, באמת שלא צריך שום דבר.

      (שלושה כוכבים)

      מאיה בוסקילה – "מגדל" (3:23)

      הקרבה לים, בין אם בחיים ובין אם רק בשירים, עושה טוב למאיה בוסקילה. בחיים, היא מסייעת לה לתפוס צבע ובשירים (ליתר דיוק, בסינגל הספציפי הזה מתוך אלבום רביעי שבדרך) היא מקרבת אותה אל המזרחיות שבה, שלרוב מסתתרת מאחורי ניסיונות לשוות לה אפיל שגוי של דיווה בסגנון סלין דיון.

      ככה, כשהיא שרה, למילותיו החמימות והנעימות של אסף אטדגי, "ואבנה מגדלור עם אורות לבנים / לסמן רק לך את הדרך", קל יותר להרגיש אותה, להבין אותה, להתחבר אליה. משהו בפלקטיות שדמותה משדרת בימים כתיקונם מתפורר כתוצאת מחשיפה למלח ולרוחות הים בשיר הזה, והתוצאה אפילו כמעט מרגשת.

      מדוע רק כמעט? מפני שהלחן של מאור תיתון קצת מרדים והעיבוד של חן יעקובסון וגיא בן חמו לא הולך עד הסוף עם אווירת החלון המשקיף לים התיכון ונתקע באמצע הדרך בין שורשיה המזרחיים של בוסקילה לרוק רך, גנרי ועבש. בוסקילה היתה אולי יכולה להיות "בת הדייג" או "אהובת הספן" החדשה, אבל האפשרות הזאת טורפדה על ידי העיבוד החיוור והלא סגור על עצמו.

      מצד שני, גם הקריצה הזאת, העדינה, למקום שבוסקילה היתה עשויה להגיע אליו בעזרת עוד פסיעה קטנה אל המזרח, עושה משהו בלב. צביטה קטנה, בקושי מורגשת, אבל די מהנה.

      (שלושה כוכבים)

      ירין מלול – "מרחק האהבה" (3:49)

      הרעיון היה לשלוח את קוראי המדור הביתה עם ראש מורם, חזה נפוח, רון בלב ואת ביד, אבל אז הגיע ירין מלול, חייל בן 19 וחצי מדימונה והתחיל לבכות על זה שחברה שלו עזבה אותו ושמאז הוא אבוד, שבור, גמור, מעוך, הרוס ולעוס עד כדי כך שכעת הוא "על ספסל יושב / שוב נזכר באותם הרגעים", ומגיע, אט אט, לתובנה המרתקת והלא עילגת בכלל ש"על זיכרונות כואבים / לא מוותרים כל החיים".

      מסכן מלול. כואב לו. סולו הקלרינט, מהפך הקרביים, של דויד דוידוב מסביר עד כמה. הוא יכול, אפוא, רק להתנחם בעובדה שאתם ואני נאלצים עכשיו להקשיב לשיר המשעמם שלו, והוא, מצדו, בטח עושה עכשיו משהו הרבה יותר כיפי. כן, גם לשמור בנשקייה, לצורך העניין, זה יותר כיפי.

      (כוכב וחצי)