הכתובת שמופיעה בתחילת "דני קולינס" מכריזה: "הסרט הזה מבוסס בערך על סיפור אמיתי, קצת", וזאת כבר התחלה טובה. המשפט הזה הרי נכון לגבי רוב הסרטים ה"מבוססים על סיפור אמיתי", והוא בהחלט מתאר בכנות מרשימה את מידת הקשר למציאות של הסרט הזה.
זהו הסיפור האמיתי: בשנת 1971, סטיב טילסטון, זמר פולק בריטי בתחילת דרכו, התראיין למגזין מוזיקה קטן, ובו הביע בין השאר חשש מכך שהתהילה והעושר ישנו אותו. הריאיון משך משום מה את תשומת ליבו של מוזיקאי אחר, ידוע קצת יותר - ג'ון לנון. לנון כתב לאותו מוזיקאי מתחיל מכתב אישי והוסיף אפילו את מספר הטלפון שלו. אבל מישהו במערכת העיתון העדיף כנראה למכור את המכתב במקום להעביר אותו ליעדו. רק 34 שנים מאוחר יותר המכתב התגלגל לידיו של טילסטון, שלא היה לו מושג על קיומו של המכתב עד אותו רגע. למרבה הצער, בשלב זה המספר של ג'ון לנון כבר היה לא זמין באופן סופי.
על גבי האנקטודה החמודה-טראגית הזאת הסרט בונה סיפור בדיוני שלם. הזמר הפך לדני קולינס (אל פאצ'ינו), שהתחיל את הקריירה עם הרבה נשמה וכישרון, ואז גילה שהחשש שלו מפני התהילה היה מוצדק. במשך עשרות השנים שחלפו מאז שהיה צעיר ומוכשר, הוא מכר את נשמתו והתחיל לנפק המנוני פופ חלולים ואיומים תמורת הרבה (מאוד) כסף. הוא התמכר לאורח החיים הרוק-סטארי, הכולל הרבה כסף, סמים ונישואין סדרתיים עם נשים צעירות מדי. הוא מאוד עשיר ומאוד לא מאושר, עד שהוא מגלה על המכתב האישי מלנון וזה מדרבן אותו לנטוש בפתאומיות את הסופרסטאריות ולנסות לתקן את חייו, באיחור קל.
נו טוב, אמרנו כבר שהסיפור הזה לא ממש אמיתי. נכון, הרעיון של כוכב-על מיליונר שמנסה פתאום להפוך לאדם טוב יותר, נשמע הרבה יותר כמו סרט הוליוודי שמאלצי מאשר כמו סיפור מהחיים מכיוון שזה בדיוק מה שהוא. אחרי פתיחה מצוינת, עם שתי סצנות שמציגות באופן יוצא מהכלל את האיש שקולינס היה פעם והאיש שהוא עכשיו, הסרט גולש בנוחיות לנוסחאות מוכרות ולא מאתגרות. אבל גם אז, הוא עושה את זה בחן.
הסיבה העיקרית היא השחקנים: אל פאצ'ינו, המגלם את קולינס, נמצא אמנם כבר זמן מה בסטטוס כל כך אגדי שהוא לא צריך להתאמץ, אבל מדי פעם הוא מראה איך הגיע לשם. קולינס שלו, הסטאר הפלרטטן שרגיל להיות מלך העולם, מתנהג כמו טוני סטארק, אבל דרך המסכה הזאת אפשר לראות את הפנים האמיתיות שלו. אנט בנינג מגלמת את מנהלת המלון שבו הוא מתאכסן והאישה שאיתה הוא מתחיל לפתח קשר בלתי סביר, וגם היא מוכשרת הרבה יותר מהנחוץ לתפקיד הזה. כריסטופר פלאמר מגלם את הסוכן והחבר של קולינס בנוחות רגועה שרק שחקן בן קרוב לתשעים ושאין לו שום דבר להוכיח יכול להשיג. בובי קנבייל טבעי ומצוין בתור ההיפך המוחלט מהסטאר-פאוור של קולינס. אפילו התפקידים הקטנים בסרט שובצו בשחקנים לא בהכרח מוכרים, אבל חביבים להפליא ואמינים מאוד.
עוד דבר שעוזר לסרט להתעלות על הקלישאות שבו הוא המודעות העצמית, שמוגשת במנות קטנות ומדודות. אם גם אתם מרגישים שראיתם כבר יותר מדי סרטים על אנשים עשירים נורא שמתלוננים על כמה שחייהם קשים, ושאם קולינס כל כך אומלל הוא בהחלט מוזמן לנגב את הדמעות בעזרת ערימות המוזמנים שלו הסרט מקדים אתכם ומבהיר שהוא מודע לזה, ואף אחד פה לא קדוש מעונה. כשקולינס מתנהג כמו כוכב קולנוע, הוא יודע שהוא מתנהג כמו כוכב קולנוע.
"דני קולינס" לא ממש פורץ דרכים חדשות ולא יספר לכם שום דבר שלא תוכלו לנחש מראש - אבל הוא מאוד נעים, ועושה טוב על הלב בלי להטביע אותו בכולסטרול. אחרי הכל, אין שום דבר רע בפופ, אם הוא רק מבוצע היטב.