מנשה קדישמן, מחשובי האמנים בישראל, הלך לעולמו בגיל 82. קדישמן נפטר בבית החולים תל השומר, שם אושפז בעקבות התדרדרות שחלה במצבו הרפואי. קדישמן ידוע בעיקר בזכות דיוקנאות הכבשים שצייר לאורך השנים. מוטיבים נוספים הקשורים לעבודתו הם עקידת יצחק ולידה ומוות. "מלאים בגעגועים מראש. זכינו שהיה אבא שלנו. אנחנו זכינו בטוח", אמרה בתו מאיה לוואלה תרבות.
קדישמן נולד בישראל בשנת 1932. כשהיה בן 15 נפטר אביו והוא עזב את בית-הספר כדי לעזור בעבודות הבית ובפרנסה. עם התגייסותו לצה"ל הצטרף ליחידת הנח"ל הראשונה, שהוקמה באותה עת.
בשנים 1947-1950 למד קדישמן פיסול אצל משה שטרנשוס, לאחר מכן אצל רודי להמן ובשנים 1959-1960 בסט. מרטינ'ס סקול אוף ארט ובסלייד סקול בלונדון. בשנת 1978 הציג בביאנלה של ונציה 18 כבשים שעל גבן צבע כחול תחת השם "פרויקט הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע". מיצג זה שוחזר במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה של יצירותיו שנפתחה בדצמבר 2005 ונקראה "צייר לי כבשה". אחר-כך התפרסם גם בציורי דיוקנאות הכבשים הצבעוניים שלו, אותם החל לצייר בשנת 1995; עד היום יצר אלפי דיוקנאות מסדרה זו. "אני הצייר של הכבשים - הכבשה הפכה לאיקונה. הכבשים הן חלק ממני, מהטבע שאני קשור אליו. אני מרגיש שכל כבשה שתלויה בבית היא כמו איקונה של סנטה מריה בבית נוצרי. הכבשה היא איקונה חילונית, שבעיניי קשורה באופן מטאפורי לחיילים שנפלו במלחמות", אמר בריאיון שהעניק לגלובס לפני כשנתיים.
בנוסף לציורים, קדישמן גם יצר פסלים. בין פסליו המפורסמים, "עקידת יצחק" שנמצא בתל אביב מול מוזיאון תל אביב ובנין בית המשפט ו"התרוממות" שנמצא בסמוך לבית תיאטרון הבימה בתל אביב, והוא סימן היכר בולט של סביבתו.
בשנת תשנ"ה (1995) נבחר קדישמן להיות חתן פרס ישראל בתחום הפיסול. בשנת 2005 הוקרן בפסטיבל ירושלים הסרט "הכבשה הכחולה" (בבימוי דני דותן ודליה מבורך) המתעד את חייו ויצירתו. קדישמן הותיר אחריו שני ילדים.
האמן מיכה אולמן אמר הערב (שישי) לוואלה תרבות: "אני מכיר אותו הרבה שנים. הוא היה אחד האמנים החשובים ביותר בארץ אין ספק בזה. אמן אמיתי. עם הכרה בינלאומית רצינית שיש למעט מאוד אמנים בארץ וגם בחו"ל והיה איש מיוחד ואמן מאוד מאוד מיוחד. הוא היה בוהמיין אבל גם רועה צאן בעמק יזרעאל. אני הכרתי אותו בשנת 1965 כשבאתי ללמוד בלונדון והוא היה המוכתר הישראלי של לונדון. הוא תפס עמדה אמנותית והיה נוסע בעיר עם אוטו ישן עם חורים ודפוק בכל הכיוונים בין כל המרצדסים והולך עם מכנסיים קצרים וסנדלים בחורף... כל כבש, כל כבשה זה דמות אנושית עם עיניים חמות ומביעות שאי אפשר לתאר במילים. אבידה ענקית פשוט אמן גדול בעיניי. חם ואנושי ולא שם על ענייני הסגנונות".
דני קרוון מסר: "מנשה זה לא רק חבר ואמן גדול זה איש גדול ולב גדול מנשה מחובר אליי אנחנו מחוברים. קשה לי לחשוב בכלל שאני חי והוא מת. הוא פסל נפלא על זה אין בכלל מה לדבר. במוזיאון תל אביב יש עכשיו תערוכה עם פסל צהוב, הוא פותח את התערוכה. שלושת העיגולים האלה שלא ברור איך הם מחזיקים ולא מתגלגלים שם. אני יצרתי את הכיכר הזאת ואני עמדתי על כך שהפסל יישאר למרות שזה פסל אחר בתוך פסל שלי. אבל לא עלה על דעתי להוציא אותו משם. אמרתי 'מנשה אתה צריך לחתום חוזה עם עו"ד כי היום אני פה ומחר אין לדעת'. בקיצור הפסל נשאר ואני מאושר והוא תמיד היה חוזר ואומר כמה נפלא שאנחנו יחד וכנראה נישאר עוד הרבה שנים. זאת אבידה גדולה מאוד לתרבות ולאמנות. כל עז שהוא צייר היא אחרת וכל כבשה היא תמונה אחרת ואני רואה בלי סוף ואני אומר זה נפלא זה ציור נפלא. הוא אחר, הוא שונה, הוא מביא אווירה אחרת לגמרי. הוא השאיר ירושה תרבותית אדירה".
האוצר ומבקר האמנות גדעון עפרת אמר לוואלה תרבות: "איזה איש יקר. אוי ואבוי. רק אתמול אמרתי לאשתי שהוא רצה שאבוא לבקר אותו. אמן בעל יכולת אשפית בכל. זה איש שהיה מחובר למלחמות ישראל, לכאב הישראלי, להורות הישראלית. הרי כל הנושא עלה אצלו כשהלך להתגייס. הוא חיבר את הפרטי ביותר עם הלאומי ביותר. איש שעשה אמנות דגולה, עבר מקצה עד קצה. הוא היה יצירתי בצורה בלתי רגילה. הוא השתנה עם הזמן מבלי לאבד מהכריזמה. היה כריזמתי בכל מה שהוא עשה. האיש עבד עם לב ענק עד כדי נזק אדיר. הוא תמיד רצה לתת. ואני הייתי אומר לו 'מנשה אתה עושה זילות. עצור את עצמך'. נשמה גדולה אמן גדול חבל חבל חבל".
האמן ערן שקין, בעלה של מאיה קדישמן, מסר לוואלה תרבות: "מנשה היה אמן שהוביל שלוש תקופות משמעותיות בהסטוריה של האמנות העכשווית העולמית. מאמנות מינימליסטית של שנות השישים, דרך אמנות אדמה של שנות התשעים, והחזרה לציור ולסמליות של שנות השמונים. מעט מאד אמנים יכולים לזקוף זאת לזכותם. הוא יצר מתוך אינטואיציה פנימית. על העבודות הכי חשובות שלו היה אומר 'שיחקתי, וזה מה שיצא', ולכסף לא היה חשיבות בעיניו. בבוקר אחד הוא היה יכול לסרב למכור פסל לאספן חשוב במחיר גבוה, ולעת ערב לתת פסל דומה במחיר נמוך למישהו שפשוט נכנס לסטודיו ונגע לליבו. האמנות היתה חייו, אך לא חשובה יותר ממשפחתו. תמיד עשה הכל בדרכו שלו, והקשיב רק לקול הפנימי שלו. הוא סירב לעבוד עם גלריה, מהמובילות בעולם, כי לא רצה לעבור לניו יורק ולהתרחק ממשפחתו ומילדיו. מנשה צייר ויצר עד לרגע האחרון, אפילו כשהיה מרותק למיטה. אין לי ספק שעבודותיו ימשיכו להשפיע על הזיכרון הקולקטיבי של האמנות הישראלית היהודית והעולמית".
בשנת 2005 הוקרן בפסטיבל ירושלים הסרט "הכבשה הכחולה", בבימוי דני דותן ודליה מבורך, המתעד את חייו ויצירתו של קדישמן. "שלוש שנים עשינו את הסרט עליו", אמר דותן לוואלה תרבות, "הוא נקרא 'הכבשה הכחולה' כי ככה ראינו אותו. בנאדם שבנה לעצמו עולם שלם סביב לכבשים. היה בו גם תום וגם קשיחות. רבנו איתו הרבה, צחקנו איתו הרבה. היה בו הרבה קסם, כריזמה והומור. קדישמן היה בילדותי בייביסיטר שלי, בחפירות חצור. ההורים שלי שניהם ארכיאולוגיים וקדישמן היה בתחילת הדרך שלו, בחפירות חצור בשנות החמישים, מצייר כלי חרס. זכרתי אותו בתור ילד קטן ואז הגעתי אליו לעשות סרט. הוא היה אדם סופר תיאטרלי, והכי חי את הרגע, ולנו הקולנוענים זה היה חלום. הוא כמו חי בעולם משל עצמו. אדם מאוד מורכב. יום אחד אמרתי לו שהוא מזכיר לי את המלך ליר, משהו בישיבתו ובזקן עם הזקן, והוא כעס עלינו. אבל הוא גם צחק המון. הוא חילק לנו ביסקוויטים. הוא היה אמן עם ראש מאוד בוגר אבל עם נפש של ילד".
דליה מבורך הוסיפה: "נורא עצוב. הוא באמת דמות ייחודית. הוא אחד ויחיד. יש סצנה בסרט שבה נכנסנו לבית בו הוא גדל, בית בודד בלב תל אביב, שעמד לפני הריסה. הדירה שהוא גר בה היא מול הבית שהוא גדל בו. הוא פשוט הוציא פחם שחור, וצייר את כל ילדותו על הקירות. אין דבר כזה. הוא צייר את אחותו הגדולה שלימים מתה, שגידלה אותו, במטבח מבשלת לו. הוא החייה את כל הבית בבניין הנטוש. צייר את עצמו בלול, את אחותו מטפלת בו, את היונה שנכנסה לחדר. הוא היה מהאנשים הנדירים האלה שהכל אמנות בחייהם ובמשפחתם. כשהוא נכנס לתוך זיכרון ילדות - זה נהפך לאמנות. והוא אמר שהוא רוצה שלכל אחד בעולם יהיה ציור של כבשה שלו".
(בהכנת הידיעה השתתפו שגיא בן נון, אביעד קדרון וטלי קיים. הידיעה עודכנה לאחרונה בשעה 21:55)