מנשק'ה נרדם. הוא נרדם ביום שישי, שעתיים לאחר שגליה ואני נפרדנו ממנו במחלקת הטיפול הנמרץ ב"שיבא", וליבנו, ולב ילדינו ונכדינו, עם בתו מאיה, בנו בן ומשפחותיהם.
מנשק'ה זכור לי עוד כרועה בקיבוץ יזרעאל למעלה על הגלבוע. את אותה תקופה ביליתי בתחתית הגלבוע, בהכשרה בבריכות הדגים של קבוצת גבע. הוא הגיע ליזרעאל ממעיין ברוך והחל לעבוד בדיר ולרעות את הכבשים עם אורי לוי. שם גם נטבעו במוחו הכתמים האדומים על גבה של כל כבשה שזה עתה המליטה. האימהות הובלו מן המרעה בחזרה לדיר בשער מסוים, היישר אל הטלאים שנולדו בשבוע האחרון בכדי להניק אותם. זאת לעומת הכבשים "היבשות" שהובלו לחלק האחר בדיר. ההפרדה הזאת בין האדומים לאחרים היתה טבועה עמוק בליבו. שם הוא גדל (תרתי משמע) ושם גם פרח.
נפגשנו בלונדון, שם למד ולימד וייצר בעיקר פסלים נהדרים. אחר כך נפגשנו גם בניו יורק, שם היה לו סטודיו בשכנות לשחקן וצייר ששנינו הערצנו אחד אנתוני קווין שאיתו היינו נפגשים לעיתים קרובות. שם, אם אינני טועה, התחיל מנשק'ה להוציא לפועל את חזון הכבשים המוכתמות.
ב-1971 בניו יורק, לאחר הקרנת הבכורה של הסרט "כנר על הגג", נערכה מסיבה גדולה נוסח הוליווד שבה השתתפו גם חברים מהארץ: מוטי הוד, פשנל הגדול וכמובן מנשק'ה. כולם לבושים בטוקסידו, עניבות שחורות, כן, כולל קדישמן. הוא נראה נפלא עם הזקן, מצוחצח, ממש כמו כוכב. הרבה אנשים היו בטוחים שהוא ולא אחר היה האיש שגילם את טוביה בסרט. הוא ספג הרבה טפיחות על הגב ומחמאות והיה מבסוט לאללה.
למרות הסטאר קוואליטי הטבעי, מנשק'ה עשה את הצלחתו הגדולה לא כשחקן אלא כצייר וכפסל. אין ספק ששלושת עיגולי המתכת הגדולים המוטים באלכסון בכיכר הבימה הם הסמל הבלתי רשמי של תל אביב. הכבשים המוכתמות המביטות אלינו העוברים ושבים ברחובות תל אביב הן המראה הדומיננטי בחלונות הראווה של הגלריות.
מנשק'ה זכה להכרה בינלאומית והוא מוערך כאמן מן השורה הראשונה בישראל. יותר מהכל הוא היה בן אדם מקסים וחבר נאמן וחם שאהבנו מאוד. יהי זכרו ברוך.