כל כך מורכבת היא החברה הישראלית. ערבים, יהודים, דתיים, חילוניים, מנשקי מזוזות ואוכלי שפנים, וכולם צודקים. בעיני עצמם. טוב שיש קולנוע שיכול לגשר על הפערים, ולהראות שגם הצד האחר, גם האנשים שאנחנו לא מכירים, הם אנשים, ולא סטריאוטיפים; שגם חייהם מורכבים לא פחות משלנו ויש להם השקפת עולם שאיתה אנחנו אולי לא מסכימים, אבל אנחנו יכולים לפחות לנסות להבין.
או שאפשר לצפות בסרט כמו "תפוחים מן המדבר" ולהירגע בידיעה שהדברים הם פשוטים מאוד, שחור ולבן. הדתיים הם הרעים, החילונים הם הטובים, נגמר הסיפור.
הפשטנות של "תפוחים מן המדבר" פוגעת במה שהיה יכול להיות דווקא סרט חביב מאוד. גיבורת הסרט היא רבקה (מורן רוזנבלט), בת לזוג הורים חרדים (שלומי קוריאט וריימונד אמסלם), בת 19 ו"מוזרה", שאביה מתכוון להשיא אותה נגד רצונה לאלמן אב לילדים ולהפוך אותה לשפחה. היא עצמה נמשכת דווקא לעולם החילוני, דרך אותו צוהר של פריצות וחילול השם: חוג ריקודי עם. היא פוגשת שם את דובי (אלישע בנאי) הקיבוצניק, ומפה לשם, היא עוברת מפה לשם.
יציאה בשאלה, מעבר מעולם אחד לעולם שונה לחלוטין שנמצא במרחק נסיעה אחת באוטובוס, יכול להיות נושא מרתק, והסרט מנסה להגשים אותו עם ערכי הפקה טובים, עיצוב המקפיד על פרטים וגם כמה שחקנים שעושים עבודה טובה בעיקר ריימונד אמסלם בתפקיד האם ועירית קפלן בתפקיד אחותה. אבל אופן ההצגה של הסרט הוא חד-צדדי וחד-כיווני. לרבקה, כך נראה, אין שום דילמות או התלבטויות: בתחילת הסרט היא נראית כמי שמעדיפה את העולם החילוני, ומכאן זה לא משתנה. ולמה שישתנה? מי היה רוצה להישאר בעולם החרדי החונק הזה, המוצג כולו בחדרים קטנים ואפלים? מי היה בוחר להמשיך לציית לאב כזה רודן, שמוכר את בתו לעבדות, לא מראה שמץ של חיבה כלפיה, והתירוץ היחיד להתנהגותו הוא "הוא כל כך רצה בן"? הקיבוץ, לעומת זאת, כבר שנים ארוכות שלא הוצג בקולנוע הישראלי באופן כל כך חיובי. מקום מלא צבע ומרחבים, ארץ של שחרור וחופש ואנשים נחמדים וידידותיים. ופרי עץ הדעת על כל עץ.
"תפוחים מן המדבר" היה סיפור קצר של סביון ליברכט, שעובד למחזה, שעובד לסרט ועל פי הצפייה בו נראה שאולי היה עדיף להשאיר אותו קצר. הסיפור המקורי התרחש בתוך יממה, ועסק רק בביקורה של האם החרדית אצל הבת בקיבוץ. גיבורת הסיפור היתה האם, זאת שנקרעת בין העולם שבו היא חיה לבין הבחירות שביצעה הבת שלה. הסרט מוסיף על המסגרת המצומצמת הזאת הרבה - ולא מוסיף כלום. העלילה שמובילה לביקור של האם היא בדיוק מה שהייתם מתארים לעצמכם, בלי הפתעות. הניסיון להוסיף מיני-משולש אהבה מאולץ לסיפור הוא מאולץ וקלישאתי. והעיקר: הפוקוס עובר מהאם אל הבת, זאת שכבר קיבלה את ההחלטה, ולכן היא פשוט לא מעניינת.
חלק מחוסר האכפתיות של הסרט מתבטא גם בליהוק של השחקנית הראשית. מורן רוזנבלט היא מקסימה, מחייכת הרבה, והיתה יכולה בכיף לשחק תפקיד של רווקה תל-אביבית, אבל בתור נערה חרדית היא נראית כאילו היא תקועה בתחפושת פורים. בעוד הוריה בסרט לפחות מדברים את השפה, היא עצמה דוברת תל-אביבית שוטפת מהרגע הראשון, וקשה לקנות אותה בתור אחת שאפילו יודעת אפילו לומר תפילת שחרית בעל-פה.
"תפוחים מן המדבר" נראה כמו חלק ממלחמת תרבות. כל כך הרבה אנחנו שומעים על "השטחיות" של החילוניות ועל "הערכים" ו"האמת" של הדת, שלא יזיק אם מדי פעם גם הצד השני ישחיל איזו מילה. גם אם הסרט מציג תמונה חד-צדדית, סרטים חרדיים בוודאי לא מציגים תמונה מאוזנת יותר. אבל אם שופטים את הסרט כסרט, ולא כתשדיר שירות, הוא מפוספס. בסרט שמתיימר להציג הבדלי תרבויות צריך יחס רציני לשני הצדדים, אחרת נשארים עם תעמולה.
ומה אתם חשבתם על "תפוחים מן המדבר"? ספרו לנו בתגובות