"הרוג את הילד, ותן לגבר להיוולד"
תגידו מה שתגידו על הפרק החמישי העונה של "משחקי הכס" (וב"תגידו מה שתגידו" הכוונה היא ל"וואו, הצלחתי להירדם בעיניים פקוחות"), אבל דבר אחד חשוב בכל זאת למדנו ממנו: המשכיות זה אוברייטד. זוכרים את הפרק הראשון של העונה? הפרק שהציג את הביקור של דאינריז בצינוק שבו כלאה את שני בניה, ויסריון ורהיגל. הם לא ממש שמחו אז לראות את אמא וסימנו לה בעדינות שלא תבוא בלי לצלצל קודם בפעם הבאה. דאינריז נראתה מפוחדת, אנחנו חששנו לשלום המשפחה ודקה לפני שמישהו הזמין את סופר נני וכולנו ירינו לעצמנו בראש, הכל היה כלא היה. מותו של בריסטן מחק את כל המתחים המשפחתיים והנה דאינריז שוב חוזרת להעניש את אויביה באמצעות הדרקונים שגידלה ורוממה. הילדים מתנהגים יפה ושורפים רק את האיש שאמא אומרת לשרוף, דאני נראית שוב כמו מלכה סמכותית וכל קו העלילתי הזה היה יכול להיראות ממש מגוחך, אם בסופו של דבר היא לא היתה מחליטה לעשות את מה שראשי המשפחות ביקשו מלכתחילה. אם החלטת לפתוח את בורות הקרב, מה היה הטעם בהפגנת שרירים? ואם הושג שלום בית עם הדרקונים למה הם עדיין בצינוק? ואם שום דבר לא משתנה למה אנחנו עדיין רואים את זה?!
אחרי חצי עונה כבר אפשר להתחיל לנתח את חוסר התוחלת של קו העלילה הזה במירין. נכון, גם בספרים האחרונים נראה שהדמות המלהיבה ביותר בעולם של "משחקי הכס" הפכה לעובדת סוציאלית, אבל יוצרי הסדרה כבר הוכיחו יכולת להתעלם מהספרים כשהם רוצים. עם כל הכבוד למותו של סר בריסטן האמיץ (כי צריך להיות ממש אמיץ כדי לחשוב שאם הדמות שלך עדיין חיה בספרים, מקומך בטוח בסדרה), שום דבר דרמטי לא התרחש מבחינתה של דאינריז כבר כמעט עונה שלמה. מסביב מתרבות הלחישות על הטוויסט הגדול שישנה סוף סוף את הסטטוס קוו המייגע הזה, כולל לא מעט רמזים שנשתלים על פני הפרקים האחרונים, אבל גם אם וכאשר זה יקרה, התחושה שבזבזנו המון זמן מסך יקר על מקום לא חשוב ואנשים שמעולם לא רצו להשתנות, עדיין תישאר. אפשר לסכם את זה גם במילים של תולע אפור: "אנחנו לפחד שנמות לפני שנראה דאינריז פרי-סער עושה משהו שלא גורם לנו לרצות למות".
אפרופו אנשים שמעולם לא השתנו, להלן תקציר קורות ג'ון שלג מאז שהכרנו אותו לראשונה: ג'ון הולך צפונה אל החומה, ג'ון הולך צפונה אל אגרוף ראשוני האדם, ג'ון הולך צפונה אל בקתת קרסטר, ג'ון הולך צפונה כדי לפגוש את מאנס ריידר; אבל "משחקי הכס" היא סדרה מפתיעה ולכן... כדאי שתשבו... כי ג'ון שלג עומד ללכת הפעם צפונה! אה, לא ראיתם את זה בא, נכון? איך יכולתם? הרי זה כל כך לא אופייני. האיש שעמד בפני ההבטחות לנקמה ותהילה של סטאניס ובפני הפיתוי לראות את האל האדום של מליסנדרה, וסירב בכל תוקף לעזוב את משמרתו על החומה, עושה זאת בלי בעיה כשהוא מעוניין בכך. אאימון המלומד טוען שהגיע הזמן שג'ון ישיל מעליו את מעטה הילד ויהפוך לגבר, אבל ההחלטה לנטוש את אנשיו לטובת מסע עם טורמונד אל מעוזם של הפראים, נראית כמו זו של ג'ון הישן והאימפולסיבי. לחבריו הוא מסביר שהוא מעדיף להסתדר עם החסרונות של הפראים מאשר לאפשר להם להפוך לחיילים בצבא המתים המתקרב, אבל מי בדיוק ינהיג את המשמר אם הפעם לא יצליח לשוב חזרה?
ובינתיים בקו הקוקיה, כלומר בווינטרפל, מתחילה סנסה להפנים את דירוג הזוועה האולטימטיבי: להיות אסירה של ג'ופרי < קייטנה של דאעש < צרפתית עם הלך לבן < עוזרת של שרה < ארוחה משפחתית אצל הבולטונים. עוד לפני כן פוגשת אותה מירנדה כשעל פניה חיוך שכולו "הייתי מקלפת לך את העור עם השיניים בלבד, אם רק הייתי יכולה", ונועצת עוד פיגיון בלב השבור של סנסה. ת'יאון גרייג'וי, מי שהיה בעבר סוג של אח חורג ומגונן, שוכב מקופל במכלאת הכלבים, רועד מאימה ומבקש שתפסיק כבר את קו העלילה של דאינריז. אה לא, אלה אנחנו. המפגש עם סרחן הוא אולי המכה הקשה ביותר שספגה סנסה עד כה. את ההוצאה להורג של נד היא לא ראתה, גם לא את תוצאות החתונה האדומה (אלה כבר הדברים שיובילו את אריה לפסיכולוג) ואת מה שמאמינים שהיה רצח אחיה הקטנים. זוהי הפעם הראשונה שהיא צופה במו עיניה בזוועות שהתרחשו לאדם קרוב באמת. במקרה הזה תיאון עדיין נושם, אבל נפשו נרצחה באכזריות אין קץ. רמזי מבין את הנקודה הרגישה הזו וכהרגלו בקודש הפסיכופתים לוחץ בדיק עליה. צל האדם מעברה של סנסה יהיה מי שיוביל אותה אל העתיד הכל כך קודר של חיי הנישואים.
ווינטרפל תחת שלטון הבולטונים נראית אפלה יותר מאי פעם, במלוא מובן המילה. הסצנות חשוכות מאוד, הטירה כולה דומה יותר לבית כלא מאשר לבית המפואר של המשפחה החזקה בצפון. ועדיין, נראה שעדיף לחלוק תא עם אמסטף במכלאת הכלבים מאשר להאזין לעוד נאום של אב על צאצאיו המאכזבים. התחלנו בשבוע שעבר עם סטאניס שבמקום לומר לשירין "אני אוהב אותך", פצח במונולוג שהיה גורם גם לזקני פסטיבל מספרי הסיפורים לחשוב שהוא מגזים. הפעם זה רוס בולטון שיכול היה לומר "אל תדאג, המקום שלך כיורשי בטוח", אבל מעדיף ללכת בדרך הארוכה של סיפורים על אונס, חמלה ואבהות נפלאה. זה מתחיל להרגיש כמו הסרט הערבי של יום שישי. הבולטונים יודעים ששלטונם בסכנה, מכירים בכך שסטאניס הוא בעל צבא חזק יותר וניסיון רב הרבה יותר במלחמה. מצד שני, זה גם מה שקרה בפעם הקודמת שהוא ניסה לכבוש מקום אסטרטגי, וכולנו זוכרים איך זה נגמר.
לא מעט זמן מסך הוקדש בעונות האחרונות לשירין, דמות שלכאורה לא באמת משפיעה על שום מהלך בסדרה. הפרק הזה הוכיח למה היה שווה להשקיע בה את הזמן הזה, בעזרתו נוצר הקונטקסט לסצנה היחידה שהצילה אותנו משיממון. ואליריה, ערש מולדתם של בני טארגאריין, היתה בעבר מופת של קדמה שהפכה לסמל חורבן. אל העזובה הזאת נשלחו האנשים הלוקים ב"קשקשת האפורה" להעביר את שארית חייהם. במקרה של שירין הצליח מומחים לעצור את התפשטות המחלה, אבל ג'ורה וטיריון נתקלו ב"אנשי האבן", אלו שמזלם לא שפר עליהם. הסצנה הזאת נסגרה בשוט עצוב במיוחד של ג'ורה המשקיף אל האופק בו מחכה אהובתו, כשהוא יודע שמרבית הסיכויים שלא ישרוד עד שיגיע אליה. הצד החיובי הוא שהצמד הזה במקום המסתורי ומלא ההפתעות הזה, אולי יחזיר לנו בפרקים הבאים את הכיף שקצת אבד בפרק המאוד לא טוב הזה. טיריון בילה מחצית מעונה 5 סגור בכרכרה או כפות בסירה, הלוקסוס לוותר גם עליו וגם על דאינריז הוא כזה שגם "משחקי הכס" לא יכולה להרשות לעצמה.
בטח שמתם לב:
למסך השחור שמופיע אחרי שטיריון נסחף אל המעמקים על ידי איש האבן: לא בדקנו כל כך הרבה את חיבורי החשמל שלנו מאז פרק הסיום של "הסופרנוס".
לאנדרסטייטמנט של המילניום מפי סטאניס לעברו של סאם: "אתה לא נראה כמו חייל". זה בסדר סטאניס, אתה לא נראה כמו בוגר הפקולטה למחוננים.
להצעת הנישואין הרומנטית של דאינריז להיזדהאר הכורע על רצפת הכלא: אפשר לאפסן את "קזבלנקה", יש לנו קלאסיקה חדשה.
"משחקי הכס" משודרת בימי שני ב-4:00 ב-yes Oh ובשידור נוסף ב-22:00 וב-VOD.