קשה לבוא "נקי" לספר של דנקנר, כלומר מבלי לחשוב על הכותב עצמו. מפתה מאוד לזהות את הטקסט כביטוי ספרותי למשנה החברתית-פוליטית המחודשת של האיש, והכי קורץ לבוז לו על כך. אבל מה לעשות ש"האיש ללא עצמות" (הספריה החדשה) הוא ספר מתח מצוין שמונע ממך את הפורקן הפובליציסטי שנורא קיווית שהוא יגבש בתוכך. אין להתכחש לכך שהבחירה להעתיק את האלימות המסורתית שמזוהה עם הימין המזרחי המתלהם לאקדמאים שמאלנים מעידה על השינוי שחל אצל דנקנר, אבל לקרוא אותה רק כדמגוגיה פוליטית חורה לא פחות מגזל כבודה של יפה ירקוני בידי לאומנים.
יותר מכל אפשר לטעון ש"האיש ללא עצמות" חושף את חיבת יוצרו לספרי בלש, על כל גווניהם. הבלש שרגא קוזולוב הוא מעין בלש משוקלל: הוא שוגה בפנטזיית פיצוח סטייל אגאתה קריסטי, אבל לוקח את אותה אסטרטגיית לחימה שנושקת לפאסיביות מנומנמת כמו אצל הבלש הקשוח של צ'נדלר ושות'. את ההאנגאובר הכרוני של פיליפ מארלו מחליף דנקנר בוירוס הקאות ירושלמי, וגם מדביק את גיבורו בהתאהבות חסרת תוחלת בבת העשירים ההוללת, מה שלא היה קורה למארלו לעולם.
התעלומה מתרחשת בין כתלי בתי האבן של ירושלים האריסטוקרטית, אך ראשיתה שנים רבות קודם, בבתי הקפה הפריזאים של המאה ה-19. פרופסור להיסטוריה מחליק באמבטיה, מותו מזניק שרשרת של רציחות אלימות והיעלמויות מסתוריות שפתרונן נעוץ בתמונה מסתורית של הצייר הצרפתי טולוז לוטרק. קוזולוב, שדנקנר עיצב אותו כמעין זעיר-בורגני מעורפל עדתית ועם ראש אקדמי, נקרא לאחות את החוליות שהתפזרו ולארגן מחדש את הסדר החברתי שהופר.
הסגנון הבילושי שדנקנר נוקט בו אינו נסמך על חשיפה אינטנסיבית של רמזים שצצים משום מקום, דוגמת שרלוק הולמס, אלא על קריאה פרשנית מתחדשת של אלה הידועים לכל, טכניקה שלכאורה מאפשרת גם לקורא להתערב באופן אקטיבי במלאכת הפענוח, מה שהופך את מעמד הקריאה למעורר יותר.
אבל מה שמרשים במיוחד בטקסט היא היכולת לפרוש כנפיים, ולמרות הנימה הלוקאלית המודגשת להרחיק לכת עד למחוזות לגמרי לא מקומיים. הקוד לפיענוח התעלומה משיב אותנו לבתי הקפה הפריזאים של המאה ה-19, תוך שהוא קושר את זוהרו המלאכותי של המולן רוז' עם החלום הציוני הנרקם באותה עת במוחו הגועש של הרצל. אין להסיק מכך שברשות דנקנר סודות שנשמרו עד כה - הבחירה המסוימת בסך הכל מעניקה לטקסט מימד אקטואלי, שוודאי הופך אותו אטרקטיבי יותר לקהל שוחרי "המצב". הניחוח הרומנטי שמורעף בשפע על הטקסט, כמו גם הנימה הסקסית-משהו, הופכים אותו לאלטרנטיבה ראויה למי שמחפש הפוגה מהציניות הפושה וקדרות היומיום, אבל בפשטותם הם גם מעיבים על מורכבות התעלומה.
אולם חולשתו המהותית של הטקסט מצויה דווקא בסיומו. המתח הגבוה שהעלילה מייצרת בעקביות לכל אורכה צונח דווקא לפני ההגעה לשיא הפורמלי. ברגע בו נדמה שמרכיבי התמונה נקשרים סוף-סוף לאחד, נוצר פער מאכזב בין איטיותו של קוזלוב הבלש לחבר ביניהם ביחס לזריזות הקורא המנוסה בספרות שכזאת. האבסורד הוא שדווקא אותו קורא מיומן עשוי ליפול בפח ולהאמין שלדנקנר יש בכובע עוד איזשהו שפן, ומתוך ציפייה להיות מופתע להמשיך לקרוא את הספר עד תומו, רק בכדי לגלות בעצב את אשר כבר ידע.
אינספקטור דנקנר
24.9.2002 / 9:12