פצייץ

מבחינה הגדרתית “Sorted”, האוסף החדש מבית היוצר של המיניסטרי אוף סאונד (שהחליט לתת כבוד לז'אנר שמבחינה היסטורית תרם לא מעט להתפתחות תרבות הדי.ג'יי אותה סוחט המיניסטרי כבר שנים מכל כיוון אפשרי), הוא אוסף בעייתי. הוא מבטיח 40 הימנוני מאדצ'סטר במיטב מסורת הבאגי, ומאוד לא מקפיד לדייק. טהרני מאדצ'סטר כמובן לקחו קשה מאוד את העובדה שאחוז הלהקות המופיעות באוסף שיש להן איזשהו קשר לסצינה המדוברת, או שבכלל דרכו אי פעם במנצ'טסר, הוא מזערי. מצד שני, אפשר להתגבר על השם המטעה, לשמוח שלא מדובר באוסף ז'אנרי צפוי ומסוגר, ולראות ב"סורטד" מחווה לתמונה הגדולה יותר, שמסתכלת על מאדצ'סטר בקונטקסט תרבותי וכימיקלי הרבה יותר רחב.

נכון שחלק מהבחירות התמוהות הן לא יותר מאשר אסוציאציות חופשיות, והעובדה שהסטון רוזס נעדרים מהאוסף יכולה להוציא אדם שפוי מדעתו, אבל גם אם "סורטד" הוא לא בדיוק אוסף להיטי מאדצ'סטר שחלמתם עליו, עדיין יש בו 40 שירים מצוינים אחד-אחד, שהגרעין הקשה שלהם מקורו בבאגי, והשאר, גם כשהם לא קשורים, מתאימים לאווירה הכללית ולא קוטעים את המסיבומבה שמקורה באחת הסצינות השמחות ביותר בהיסטוריה של הפופ.

שתי הלהקות המזוהות ביותר עם הסצינה של מאדצ'סטר, שהתפוצצה ב-89'/90' כשמנצ'סטר גילתה את האסיד-האוס, את האקסטזי וכמה נוח לרקוד בבגדים רחבים, הן ההאפי מאנדייז (שהשם מאדצ'סטר לקוח משיר שלהם) והסטון רוזס. שתיהן שילבו פופ פסיכדלי הנטוע בסיקסטיז עם מקצבי האוס אמריקאי וגרוב שלא נראה כמותו עד אז בממלכה המאוחדת. ההאפי מאנדייז פותחים את האוסף הכפול הזה עם אחד מהימנוני מאדצ'סטר הגדולים, "סטפ און", ומג'עג'עים את המלון כמו שרק אקסטרא-מסטולים בדרגה של שון ריידר ובז יכולים.

לסטון רוזס - יש להניח שעקב סיבות פרקטיות ומסחריות - אין אף שיר באוסף. זה מקומם אמנם, אבל יאללה, מה אתם בוכים? אפשר לחשוב שאין לכם את התקליט הראשון שלהם בבית. במקום השלישי במצעד הלהקות המובילות של מאדצ'סטר נמצאים אינספיירל קרפטס (עם שני שירים באוסף), שבניגוד לשתי הלהקות הקודמות, מעולם לא נכנסו ממש לדאנס ונטו יותר לכיוון הטריפי-פסיכדלי-סיקסטיזי עם שלל אורגנים ופרפיסות (למען האיזון, חלוצי האסיד-האוס המקומיים, 808 סטייט – שגם להם יש נציגות באוסף – דאגו למקסס אותם טוב-טוב, אבל לא כאן). מה שכן, האינספיירל קרפטס היו להקת טי-שירטים מובילה (אני מוכנה לשלם כסף טוב בשביל חולצת “Cool as Fuck” מקורית, אם למישהו יש במקרה), שזה לא פחות חשוב בסצינה המדוברת.

למקום הרביעי הייתי מכניסה את ה-Farm (שני שירים באוסף), שאמנם נולדו בכלל בליברפול בתחילת האייטיז, אבל הגיעו להכרה אחרי שנים של סינגלים כושלים בזכות אלבום הבכורה שלהם מ-91', "ספרטקוס", שעד היום נחשב לאחד מתקליטי המאדצ'סטר הקלאסיים ביותר, כשעיצוב העטיפה לא פחות חשוב מהתוכן. להשלמת התמונה הזאת נכנסו לאוסף גם השרלטנס (עם ”The Only One I Know” ו”Then” המצוינים); פריימל סקרים הסקוטים שהיו אמנם פריפריאליים לסצינה אך התאימו לה בול; ג'יימס המעצבנים שהגיעו מהעיר הנכונה, רק לא בזמן הנכון ועם יותר מדי פולקיות בדם, ובכל זאת הצטרפו לחגיגה (השיר שנבחר לייצג אותם באוסף הוא “Born of Frustration”, אז תגידו תודה שזה לא "סיט דאון" הבלתי נסבל!); וה- La'sבלהיט הקלאסי שלהם “There She Goes”, שזכה לעדנה מחודשת כעבור שנים בעקבות הקאוור הדוסונאי של Sixpence None the Richer שעדיף היה אילו לא הייתי מזכירה אותו, אבל נפלט לי.

מפה מתפתח האוסף בעיקר לכיוון היותר אלקטרוני, קלאבי, דאנסי והאוסי, שמהווה את ההמשך הישיר של התובנות שהגיעו אליהן במנצ'סטר ומשמש כמקבץ נוסטלגי ללילות היפים במועדון ההאסיינדה המיתולוגי. "סורטד" משופע בלהיטי מועדונים והימנוני אקסטזי מהתקופה ההיא, כמו “Move Any Mountain” ו”L.S.I” של השיימן, “N-R-G” של נער האסיד-האוס המחומצן אדמסקי (שוב, תגידו תודה שלא קיבלתם את "קילר" השחוק), שיר ההלל לצ'יצ'ולינה של פופ וויל איט איטסלף, "נו גוד" של הפרודיג'י, "קונקטד" האלמותי של סטריאו אם.סי'ז שמביא אותה בגרוב שלא נשמע מאז המאנדייז (איתם הם גם הופיעו בזמנו), “DJs Take Control” של SL2, "גו" של מובי (האמריקאי הקרח היחידי שנדחף בין כל הבריטים עם הפוני), ועוד ועוד.

גם אם מדובר בלהקות שמעולם לא שתו בירה עם טוני ווילסון, קשה לחשוב על קטעים יותר אופוריים ומגדירי תקופה מאשר “The Sun Rising” של ה-Beloved שפותח את הדיסק השני, ו”Waterfall” של אטלנטיק אושן, שמותאמים בקפידה לרגעי התחלת הזריחה המאושרים לקראת סופו של רייב מוצלח. ובשביל הצ'ילאאוט שאחרי המציא הדוקטור אלכס פטרסון את האמביאנט-האוס, כאשר “Little Fluffy Clouds” של האורב ו”Papua New Guinea” של פיוצ'ר סאונד אוף לונדון – שני שלאגרי הקאם-דאון הגדולים של כל הזמנים – יזכירו לכם שעם המוזיקה הנכונה גם לרדת מאקסטזי זה לא כל כך נורא, רק קצת עושה בחילה.

אני ממש לא מצליחה להסביר למה "פרסונל ג'יזס" של דפש מוד, “Fun For Me” הטריפ-הופי של מולוקו, “Animal Nitrate” של חלוצי הבריטפופ (המתאפיין, כידוע, בחוסר אוריינטציה קלאברית לחלוטין) סוויד או “Life of Surprises” (הנפלא אמנם, אך השייך למבוגרים איכותיים עם מערכות סטריאו טובות שאף פעם לא משתוללים במסיבות ובטח שלא לוקחים סמים) של פריפאב ספראוט, נכנסו לכאן, ושום מניפסט מודפס בתוך הדיסק לא מספק הסבר.

לעומת זאת, זה הזמן להגיד תודה על “Hit” של השוגרקיובס, שמוכיח שגם באיסלנד ידעו איך לייצר את הצליל של מנצ'סטר; להתלונן על היעדרם של Flowered Up, הסופ דרגונס, הלייטנינג סידז, אורביטל, הגריד, אי.אם.אף, Ultramarine ו-Intastella, שאם אנחנו כבר בקטע אסוציאטיבי באמת היו משתלבים פה מצוין; וללכת הביתה עם “Iceblink Luck” של הקוקטו טווינז, ששייך למאדצ'סטר כמו שאני שייכת לקרקס מדראנו, אבל הוא לפחות סוגר את האוסף עם חיוך אופטימי וקסום. חבל רק שלמרבה האירוניה דווקא ה"מיניסטרי אוף סאונד", שע