ציבי גבע מציג עבודות בברזל. סורגים מסוגים שונים. בגלריה אין דבר מלבד ריבועי סורגים בגדלי חלון סטנדרטיים, בכל מיני צורות גיאומטריות, שהן גם משל על ההפשטה הגיאומטרית של המודרניזם הגבוה וגם משל על האסתטיקה הזעיר-בורגנית של צמודי-קרקע חובבי פרזול אמנותי. בין שני הנמשלים, ובתוך גלריה הגר הייחודית, זה מצמרר. לא סתם חזק ואפקטיבי, אלא קודר. זה גם מלא באומץ ההסתפקות במועט, באינטילגנטיות של נתינת קרדיט לצופים, בעוצמה של דרישת סבלנות לחוויה שקל לבטל אותה בפזיזות, והיא חווית המינימליזם-הפוליטי, המצאה ייחודית של האמן. גבע ממסגר את הנוף העירוני הניבט מהמרפסת, כובל אותו לצרכי הביטחון, הופך את מבקרי התערוכה לאסירים, לנידונים, סוגר את האפשרות לעוף.
התערוכה הכי הפוכה ממנה שנראתה כאן בזמן האחרון היתה "האמיני יום יבוא" שהוצגה בגלריה פלונית ואום-אל פחם במקביל (ועברה אחר כך לגלריה רוזנפלד). העומס המוטרף של הפוליטיות גרם להרבה אנשים לנשום לרווחה כי "סופסוף שדה האמנות מגיב". לאום אל פחם, גם בשיא הפיגועים, הגיעו אנשים, אמנם פחות מאשר לפלונית, אבל הגיעו, כי היא עונה לכל הקודים הלא כתובים של איך צריכה להיות גלריה לאמנות (לבנה, מרווחת, חרישית, יוקרתית כמו בוטיק בכיכר המדינה). אנשים נשמו עמוק ונסעו כי זה הדבר הכי נכון פוליטית לעשותו.
לטל בן צבי, מנהלת הגלריה והאוצרת, יש תפישה אחרת של ה"פוליטי", וזו הגדולה של גלריה הגר, שמתמחה בהצגת פלסטינים, ערבים וקצת מזרחים: היא מאתגרת לא רק את הפחד מפני "הערבי", אלא גם את הפחד מפני "העני". אני מעריצה את האומץ של טל בן-צבי, להתרחק מאסתטיקה מערבית עד יפת 99, לב הארלם של יפו, ועד לקומה השישית של בניין משופץ מבחוץ וסלאמס מוחלט מבפנים. מבחינת המראה הכללי של הגלריה, אין לה שקל אחד יותר מאשר לדיירים השכנים, יותר מאשר לתושבי האזור. הגלריה היא בעצם עוד דירה בבניין המעונה על ידי דייריו הכועסים (וזה ההבדל הקריטי בין יושן והזנחה לבין סלאמס. סלאמס נוצר על ידי פגיעה מכוונת, הוא תוצאה של זעם ותסכול).
בן-צבי לא נכנעה לאסתטיקת האופן-ספייס נוסח עדות אשכנז ולא שברה קירות. יש חדרים, מרפסת, חלונות, משקופים ומרצפות, והעסק נראה כמו בית של משפחה מהבינוני-נמוך. זה כשלעצמו מכיל את הדיון על ההבדל בין אמנות שרואים בחללי תצוגה לבין זו שאנשים מכניסים הביתה. כך שכל תערוכה שתוצג בהגר תתקיים ממילא ביחס לדקורטיביות וקישוטיות וגם ביחס להבדל בין פונקציונליות של בני אדם בבית שלהם לעומת פונקציונליות במושגי האמנות-הגבוהה. בין מזכרות לזיכרון.
באמצעות המיקום והעיצוב הלא שגרתיים משכילה בן-צבי לייצר לאמניה הקשר סוציו-אקונומי לא בועתי, לאלץ את צופיה לא להדחיק. הרי מי שרוצה חוויה לבנה, ממוזגת, חרישית, נקיה ומדחיקת-עוול הולך לקניון. אמנות - סליחה על פרץ האידיאליזם - אמורה להטריד ולהביך את צופיה. היא אינה אמורה להיות חוויה מאשררת. ומה יותר טורד מנוחה ולוקח-אוויר מאשר טיפוס שישה גרמי מדרגות צרים ושבורים כדי לראות את סורגי המכלאות של גבע?
* "סבכה" של ציבי גבע מוצגת בגלריה הגר עד 5 באוקטובר (לא לוותר על כמה דקות של עמידה על הגג הקדמי והאחורי)
הארלם שיק
24.9.2002 / 9:32