פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 38: השוביניזם המתקדם של משה פרץ

      משה פרץ מכניס את האישה הישראלית למטבח, עידן בקשי מתכונן לגיוס, דקלון וסגיב כהן טובחים בקלאסיקה וליאור מיארה זוכה לציון שלילי מתבקש. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      משה פרץ – "סימני הזמן" (3:29)

      הבית היהודי של משה פרץ, בדומה לזה של נפתלי בנט, הוא לא הבית היהודי שלי וגם לא של איש מבין קרוביי, מכריי ורעיי. בבית היהודי הזה, שפרץ מתאר בשיר הנושא של אלבומו החדש, האישה "עומדת במטבח ומבשלת" בזמן ש"הוא יושב על הספה ומסתכל", וכש"בטלוויזיה יש משחק של כדורגל" (כן, בתוספת מילת הקישור "של" זה נשמע רציני ואיכותי), "הוא מבקש, היא מכינה לו כוס קפה", ובינתיים, כדי להעביר את המחצית, "הוא במרפסת, מעשן חצי סיגריה".

      זה אולי לא נשמע ככה, אבל "סימני הזמן" אמור להיות מעין שיר אהבה למבוגרים אודות בני זוג שחיים יחד כבר תקופה ארוכה ו"סימני הזמן", כפי הנראה, לא פוגעים באהבתם. זה היה אמור להיות שיר אופטימי, מרגש, מחמם לב אבל בפועל, השיר חושף שמרנות יהודית מקוממת ומאוד לא מקובלת בחברות מודרניות, לפיה תפקידה של האישה הוא לבצע את כל עבודות הבית ולהיות השפחה של בעלה, בזמן שהוד מעלתו "חוזר מבית הכנסת, מחייך".

      כאן, אולי, מן הראוי היה להכניס פסקה על הלחן והעיבוד הסתמיים, חסרי המעוף והברק, שחיבר ניצן קייקוב לבלדה הזאת (מוזר, בדרך כלל הוא בחור די מוכשר), אבל הדרך שבה משה פרץ בוחר להסביר (דרך מילותיו של סהר חגי) מהו "בית יהודי" בשיר הזה מטרידה, מניפולטיבית ומעליבה קהלים רבים וגדולים בקרב האוכלוסייה שהוא אמור, כביכול, לפנות גם אליה כאמן מיינסטרים כלל-ישראלי, ביניהם הקהל היהודי-חילוני שכותב שורות אלה משתייך אליו.

      בבית היהודי שלי, האישה לא "עומדת במטבח ומבשלת" בזמן שאני "יושב על הספה ומסתכל". בתור יהודי חם, נכד לארבעה ניצולי שואה, קצת לא נעים לי להודות שאשתי ואני עושים הכל ביחד, או, לכל הפחות, בחלוקה הוגנת ומקובלת על שנינו. זאת ועוד: בזיכרונות הילדות הקסומים שלי, כילד שגדל בבית יהודי-ישראלי רגיל, טיפוסי, מככבים טיולים ממונעים בשבת ל"לונה גל" ול"אשקלונה" ועצירה לפיפי ב"בית הפנקייק". הבית היהודי שגדלתי בו היה נפלא ויהודי לגמרי גם בלי בית כנסת, נרות והפיכת נשים למשרתות.

      אני לא היהודי היחיד שחי ככה. אם אני לא טועה, רוב החילוניים – כלומר, רוב הישראלים - חיים ככה. פרץ ובנט לא יצליחו לשכנע אותם, אותנו, שחווינו מציאות אחרת, או שהיינו רוצים לחוות אחת כזאת. היה לנו טוב אז, בנסיעות המשפחתיות לכנרת בשבת, טוב לנו עכשיו עם החביתה והבייקון מ"טיב טעם", וימשיך להיות לנו טוב, בעזרת השם, גם אם לעולם לא נהיה חלק מקהל היעד המאמין/מסורתי/דתי שמשה פרץ מכוון אליו. זו לא הקרבה גדולה מדי, אגב. השירים החדשים של משה פרץ ממילא משעממים את השועלים.

      (כוכב אחד)

      עידן בקשי – "חלק מגופי" (3:39)

      משונים ואף תמוהים הם, לעתים, התיאורים שבעזרתם בוחרים מנסחי ההודעות לעיתונות (להלן: קומוניקטים) להציג זמרים ים-תיכוניים חדשים לציבור. בז'אנרים אחרים נהוג לשים את הדגשים בהודעות היח"צ על איכויותיו המוזיקליות של הזמר, על הדרך שעשה עד כה, על המוזיקה שהוא גדל עליה ועל תגובות חיוביות שקיבל על עשייתו עד כה.

      בקומוניקטים שמצורפים לשירי פופ ים-תיכוני, לעומת זאת, אפשר גם להיתקל, פה ושם, בטיזרים קסומים ומופלאים כמו "עידן בקשי נולד בשנת 99', בחמישי למרץ" (השורה הפותחת את ההודעה לתקשורת על סינגל הבכורה של הזאטוט הנדון), או, אפילו יותר מדהים, "כיום בן 16 וחצי וצפוי להתגייס כבר בשנתיים הקרובות למערכת הביטחון של ישראל" (השורה השנייה באותה הודעה, שמציגה מידע מרתק, מרגש ומפתיע כאחד).

      הבקשי הזה, אם להודות באמת, דווקא בורך בגרון נאה והעיבוד (שניר מרקוס) משלב סולו מעניין למדי של כינור, אבל הלחן חלש, הטקסט מזכיר חיבור של ילד בכיתה ה' בנושא "אהבה וכאב" ("איתך ובלעדייך / אני עטוף במחשבות / בלילות חולם עליך / אם זה בכלל יכול להיות"), תספורת המוהיקן של בקשי על עטיפת הסינגל מעוררת בהלה, ובכל מקרה קשה מאוד לקחת את הדבר הזה ברצינות אחרי שנחשפים לקומוניקט.

      מצד שני, לא נורא. הנער בסך הכל בן 16 – וכן, הקומוניקט צודק: קיים סיכוי סביר מאוד שבמהלך השנתיים הקרובות הוא יתגייס, בשעה טובה, למערכת הביטחון של ישראל. נחזיק לו אצבעות.

      (שני כוכבים)

      דקלון וסגיב כהן – "גדליה רבע איש" (2:54)

      מה יש לו, לנדב ביטון, שעיבד מחדש את הקלאסיקה של צלילי הכרם (מלים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי)? מה גדליה עשה לו? הוא הרי בסך הכל רבע איש. כולו יד, אולי רגל, מקסימום בטן.

      ומדוע, אם כבר מדברים, החליט ביטון להחליש את ערוץ השירה של דקלון עד כדי כך שנדמה שהוא שר מתוך מקרר של בצק עלים במסעדת פועלים בראש העין? ומה הרעיון העומד מאחורי הביטים המוזרים, שאמורים, על פי יוצרי הביצוע המחודש, להיות בסגנון פופ-דאבסטפ (?!), אך בפועל גורמים לשיר המצוין הזה להישמע כמו רדיו טורדני שתקוע בין תחנות בעלייה לירושלים?

      האם ייתכן שגם ביטון, כמו גדליה רבע איש, לקח איתו לאולפן רק "עגבנייה, סידור קטן ופיתה" ואמר לעצמו "יאללה, נשתמש בזה כדי לעבד את השיר, יהיה בסדר"? ולמה קולו של סגיב כהן בערך פי שלוש יותר חזק מזה דקלון? למה זה מגיע לו? למה זה מגיע לנו? לא יודע. מה שבטוח זה שאם גדליה היה רבע איש עד הביצוע הזה, עכשיו הוא, לכל היותר, שמינית איש.

      (שני כוכבים, אבל רק בגלל הכבוד למקור)

      ליאור מיארה – "לעוף על החיים" (3:55)

      אין סיבה לכעוס על ליאור מיארה על כך שבמקום לאתגר את חמשת מעריציו בשיר חדש, מקורי, עם איכויות מובחנות ומשקל סגולי, הוא החליט למחזר את להיט הטראש הרשמי של קיץ 2014 – "Magic in the Air", של ההרכב החוף-שנהבי Magic System – תוך שהוא משבץ בבתים טקסט מתלהב, מוצף טסטוסטרון ערסי, בעברית עילגת ("יום חמישי, שעה אחת / עושים שמח באילת / זרוקים עם בירות על החוף / עוד כמה בחורות לנוף").

      הקיץ קרוב, חם בחוץ, המוח נמס, לאף אחד אין כוח להתאמץ ולהפעיל אותו. הוא בטח גם לגמרי יבין את זה אם לכם לא יהיה כוח להזיז את העכבר וללחוץ על "פליי" בשיר הזה, כי באמת, אין סיבה.

      (מינוס טריליון כוכבים)