בום! "מקס הזועם: כביש הזעם" מציע לצופים פצצת אקשן מענגת

אם תקחו חמישה מהיר-ועצבניים ותגרמו להם לנסוע בו-זמנית זה לתוך זה, ועל תאונת השרשרת המרהיבה שתיווצר שם תפילו ממסוק עוד מהיר-ועצבני מתפוצץ, תעבירו את כל זה דרך פילטר שמסנן כל דבר שאינו מרדפי מכוניות ותוסיפו מלמעלה גיטרה חשמלית יורקת אש, תקבלו משהו שמזכיר את "מקס הזועם: כביש הזעם".

כדי לצפות ב"כביש הזעם" אין צורך להכיר את סרטי "מקס הזועם" הקודמים, אבל זה יכול להיות נחמד. מקס הזועם הוא מפעל חייו של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר. הוא יצר בשנות השבעים המאוחרות והשמונים המוקדמות שלושה סרטים על מקס, מעין קאובוי פוסט-אפוקליפטי שנודד בעולם שומם וחרב המלא באנשים שמאוד אוהבים ספורט מוטורי. החשוב מבין שלושת הסרטים האלה הוא הסרט השני, "מקס הלוחם בדרכים", שנחשב במשך זמן רב לאחד מסרטי האקשן והמרדפים הטובים שנוצרו. הסרט הזה קבע את הסטנדרט בקשר לסרטים שמתרחשים בעולם שאחרי סוף העולם ולסצנות מרדף. אבל זה היה לפני 31 שנים; לסרטים היו אז קצב אחר וסקאלה שונה של תקציב. "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא פחות או יותר אותו הסרט, אבל 34 שנים מאוחר יותר, בסיוע כל ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הקולנוע ועם תקציב גדול פי 117 בערך. ואם "מקס הלוחם בדרכים" היה שיא האקשן של שנות השמונים, "כביש הזעם" הוא שיא האקשן של שנות האלפיים ומשהו-עשרה.

הסרט מתרחש בעולם שלא יכול להיות. מקום שבו יש מעט אוכל, פחות מים ועוד פחות מזה - דלק, ובכל זאת אנשים כל הזמן נוסעים. שרידי החברה האנושית שרדו במדבריות בקהילות קטנות, שמשום מה בדרך כלל עומדים בראשן עריצים מעוותים החובבים תלבושות מצומצמות ומתחבאים מאחורי מסיכה. ואותם שרידי חברה דוהרים ברחבי המדבר בכלי רכב שהותכו משלושה-ארבעה כלי רכב אחרים. בתחילת הסרט, מקס שבוי בקהילה אחת כזאת בלי רכב ובלי הרבה סיכוי לשרוד, מה שאמור להוציא אותו מעסקי המרדפים לכמה זמן. אבל אז הוא מצטרף למרדף בכל זאת. לא על תקן נהג, אלא על תקן קישוט לחזית הרכב המשולב במתקן לעירוי דם. זה שהשימוש בטום הארדי כבקישוט לרכב לא מושך תשומת לב מיוחדת בסרט אומר משהו. אולי משום שזה רחוק מלהיות הרכב המופרך ביותר בצי.

מכאן והלאה הסרט לא עוצר. ברצינות. טכנית, זה לא לגמרי נכון לומר שהסרט הוא סצנת מרדף אחת ארוכה מהרגע הראשון ועד האחרון. ישנן דקות בסרט שמתרחשות בעמידה, ולא בנסיעה, אבל באמת שהן מיעוט. אחוז עצום מהסרט הוא מרדפים, ואקשן שמתרחש על ומתחת וליד ומסביב לכלי רכב, והולי שיט. לג'ורג' מילר היו כמעט 30 שנים לחשוב על רעיונות מופרעים לסצנות אקשן, לברור מתוכם רק את המובחרים, היפים והכמעט-לגמרי-מופרכים-אבל-לא-ממש ביותר, ולתכנן את הסצנות האלה בקפדנות עם סטוריבורדים מכאן ועד אוסטרליה.

אם אתם חושבים שזה קל, תחשבו שוב. אקשן זה קשה. תקציב גדול ואפקטים לא מספיקים כדי לעשות אקשן טוב, ואפילו יצירתיות לא מספיקה. כדי ליצור סצנת אקשן טובה, צריך להבין קולנוע לעומק. כדי לצלם סצנת אקשן עצומה שכוללת מספר גדול של כלי רכב ודמויות שעושות כמה דברים במקביל, ושכולנו נהנה מהקינטיות וגם נבין בדיוק, בלי להתאמץ, מי עושה מה בכל רגע נתון – בשביל זה צריך תכנון קפדני ביותר משלב הסטוריבורד ועד העריכה. ו"מקס הזועם" הוא כולו סצנות כאלה. זאת אף פעם לא מכונית שרודפת אחרי מכונית אחרת: זה עדר שלם של כלי רכב שלכל אחד מהם בטח יש כינוי ואופי משלו, ודמויות בעיצובים מטורפים וכינויים כמו "ריקטוס ארקטוס", "צ'ידו השביר" ו"Capable". יש אפקטים דיגיטליים בסרט, אבל רוב פעלולי הרכב בוצעו וצולמו במציאות. הסרט יפהפה, העולם הוא חורבה מהממת בהרבה מאוד כתום וכחול. אפילו התלת-ממד עשוי מצוין. "מקס" לא מפסיק לשבור את השיאים של עצמו. בכל פעם שנדמה לכם שראיתם את סצנת האקשן המופרעת של השנה מגיעה מיד אחריה אחת עוד יותר גדולה ומרהיבה.

לגיבור הסרט יש שם – מקס – אבל לצורך העניין הוא היה יכול להיות האיש ללא שם. טום הארדי (שמחליף את מל גיבסון, שגילם את התפקיד במקור) הוא בסדר גמור, אבל מקס הוא גיבור די גנרי. הוא לא מדבר הרבה, הוא נרדף על ידי צללים מהעבר. רגיל. הכוכבת האמיתית של הסרט היא ללא ספק פיוריוסה, בגילומה של שרליז ת'רון, אמזונה לוחמת עם יד אחת והאישה הכי באד-אסית שהגיעה לקולנוע מאז אלן ריפלי. היא זו שמתניעה את העלילה וזאת שמקפידה שהיא תישאר בתנועה; מקס הוא בסך הכל טרמפיסט.

‏"מקס הזועם: כביש הזעם" הוא לא הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל הוא סרט "מקס הזועם" הטוב ‏ביותר שנוצר אי פעם. הוא סרט שיודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, ובתחום שלו – אקשן מוטורי מטורף – אין תחרות, זה פשוט הכי טוב שיש. אם אתם אוהבים אקשן, צפו ב"כביש הזעם". זה עד כדי כך פשוט.‏

ומה אתם חשבתם על "מקס הזועם: כביש הזעם"? ספרו לנו בתגובות