השינוי מתחיל במקום האכזרי בעולם לנשים: ריאיון עם בימאית הסרט "בת הודו"

לסלי אודווין זעזעה את הודו עם סרטה העוסק באונס ונרצח מזעזע של צעירה. בריאיון מיוחד לוואלה תרבות היא מספרת על הקשיים בהפקה והצנזורה הקשה, וגם מביעה ביקורת על היהדות: "חייבים למחוק את ברוך שלא עשני אישה"

טלי קיים
17/05/2015
הקלות הנוראית של מעשי זוועה בנשים(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
כשמדובר בהפרת זכויות אדם, וזה מה שזה, אלימות והתנהגות פוגענית כלפי נשים הם הפרה של זכויות אדם", אומרת אודווין. "נשים הן האחרונות שמטפלים בהן בעולם"

ב-16 בדצמבר 2012 ג'יוטי סינג, סטודנטית לרפואה בת 23, הרשתה לעצמה לחגוג את סיום הבחינות עם ידיד וללכת לסרט. הם ראו את "חיי פיי". השניים תפסו אוטובוס חזרה אל העיר, ואז כבה האור וחמשת הנוסעים האחרים ולאחר מכן גם הנהג, תקפו את הידיד, אנסו את סינג בתורות ובשלב כלשהו אחד מהם הושיט את ידו ותלש את איבריה הפנימיים.

האונס המזעזע היכה גלים ודווח בהרחבה בערוצי ואתרי החדשות ברחבי העולם ואזרחי ואזרחיות הודו הזועמים יצאו להפגין ברחובות. את לסלי אודווין, במאית הסרט "בת הודו" שעוסק במקרה, הדיווחים האלה תפסו בדנמרק, שם התגוררה באותן שנים, ומילאו אותה בהשראה, גאווה ואופטימיות.

"כוח הסרט הוא הסיפור שבמקרה התרחש שם, אך למעשה המוטיביציה האמיתית מאחוריו הייתה הערצת האופטימיות של המפגינים", מספרת אודווין בשיחת טלפון עם וואלה! תרבות. "האם את יכולה להצביע על מדינה אחרת בעולם שהפגינה בשיטתיות ובהתמדה כנגד הנושא הזה? אני לא זוכרת כזה דבר. וזאת הבעיה. כל נושא אחר טופל, אני לא אומרת שבצורה מוצלחת. אין פתרונות קסם בשום תחום, אבל ברמת סדר היום: טיפלנו בעבדות, טיפלנו באונס, לא טיפלנו בנשים".

"כשמדובר בהפרת זכויות אדם, וזה מה שזה, אלימות והתנהגות פוגענית כלפי נשים הם הפרה של זכויות אדם", אומרת אודווין. "נשים הן האחרונות שמטפלים בהן בעולם. אני חושבת שזה היה היום שלפני חג המולד כשלפתע זה הפך למכוער בין הממשלה והמפגינים. ואז משהו נשבר בי. זה היה שילוב של האימה שהיתה נקודת ההתחלה, ואז שביבי התקווה וגילויי האומץ של אנשים שיצאו לרחוב ופתאום אימה מחודשת. הנדנדה הזאת, זה היה הרגע שהבנתי ששוב לא ישתיקו אותנו הנשים". אומרת אודווין.

עוד בוואלה!

שוקולד ופנים באמבטיית קרח: איך רונה לי שמעון מוצאת כל כך הרבה אנרגיה?

בשיתוף קפה טורקי עלית
לא מביעים חרטה. הקטין שמעורב בפרשה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
סינג, שהורשע בפרשה בעוון אונס, מעשים מגונים ורצח, ונידון למוות בתלייה, לא חוסך בדעות קדומות ואינו מביע שום סוג של חרטה. "אי אפשר למחוא כפיים בעזרת יד אחת", הוא פותח את דבריו, "צריך שתי ידיים בשביל זה. נערה הגונה לא תסתובב בחוץ בתשע בערב"

אודווין החליטה להתחיל לטפל בנושא בעצמה דרך הסיפור של ג'יוטי סינג. בסרטה הדוקומנטרי 'בת הודו' שזמין כעת לצפייה בyesVOD, מראיינת אודווין את מוקש סינג, מי שנהג באוטובוס באותו לילה והקיף את העיר מספר פעמים כדי שכל אחד מהאנסים יקבל את תורו.

במהלך הריאיון סינג, שהורשע בפרשה בעוון אונס, מעשים מגונים ורצח, ונידון למוות בתלייה, לא חוסך בדעות קדומות ואינו מביע שום סוג של חרטה. "אי אפשר למחוא כפיים בעזרת יד אחת", הוא פותח את דבריו, "צריך שתי ידיים בשביל זה. נערה הגונה לא תסתובב בחוץ בתשע בערב. בחורה הרבה יותר אחראית לאונס מאשר בחור, רק כ-20 אחוזים מהבנות הן טובות", סיכם. באשר לאקט המזעזע של תלישת האיברים, מציין סינג שאחיו רם (שהתאבד בכלא), הוא זה שהיה אחראי למעשה: "הוא הסביר בכלא שכך לא מתנהגים ושהיה עליו ללמד את סינג וידידה לקח".

אל האמירות החשוכות האלה הצטרפו גם הסנגורים בפרשה: מ. ל. שרמה, שהמשיל את האישה ליהלום יקר שלא ניתן למנוע את לקיחתו אם משאירים אותו ברחוב, והסנגור השני א. פ. סינג, שאמר בריאיון שאם בתו הייתה נוהגת כמו ג'יוטי ויוצאת עם נער או שוכבת עמו לפני הנישואין, היה שורף אותה בחיים. למרבה הצער, הצטרפה גם הממשלה ההודית לתביעת הנאשמים ודרשה לאסור את הסרט לשידור, מבלי לספק סיבה רשמית בסיסית בתחילה. בציבור קמה זעקה ומתוכה עלתה הטענה שהבעיה איננה רק במסר המשתמע מן הסרט: הגברים בהודו שונאי נשים ובורים, אלא בעובדה שבמאית לבנה ובריטית היא זו שחתומה עליו.

קולות זועמים נשמעו מצד חברים שונים בפרלמנט ההודי, ביניהם חברת הרפלמנט ושחקנית הקולנוע בדימוס, ג'איה בצ'אן, שטענה בראיון ל'אינדיה טיימס' שהסרט מזיק לנשים ומעביר אותן חוויה מטלטלת ומיותרת. כמו כן הציפה בצ'אן את השמועה שהאנס קיבל תשלום כדי להתראיין. "היא מודה שלא צפתה בסרט ואומרת שהיא לא מעוניינת לצפות גם בעתיד, אך עדיין מסבירה בפירוט והרחבה מדוע אסור להקרין אותו. האידיוטיות שבזה היא בלתי נסבלת", טוענת אודווין. הבמאית חושפת כי בצ'אן כינתה אותה בשם הגנאי הגזעני "גורי" (gorri), שמתייחס להיותה לבנה, והאשימה אותה בניסיון להשמיץ את הודו ולחרב את ענף התיירות שלה. "ברמה הזאת רועדות להם הברכיים", הוסיפה אודווין.

כנגד הביקורת המציירת את אודווין כתאוות בצע, היא אומרת: "כל מה שמוקש אמר לי הוא אמר אחר כך גם בבית המשפט. היכן שהיו וריאציו, והיו כאלה ספציפית סביב ראייה חדשה ומטלטלת, לא הכנסתי את החומרים לסרט. אם הייתי צינית כמו שהטרולים ההודים היו רוצים שתחשבו, שמחפשת הון ותהילה, תאמיני לי זה הדבר הראשון שהייתי משתמשת בו. השארתי את זה מחוץ לסרט. אני לא אסתכן בטענות שאני גזענית. יבוא יום, אחרי פסיקת בית המשפט העליון בהודו, שבו אולי אבחר להכניס את החלק הזה בגרסה מורחבת של הסרט, אך לעת עתה לא אעשה זאת".

"רועדות להם הברכיים". עו"ד מ.ל שארמה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בתחילת החודש (מאי) התראיין ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, למגזין הניו יורקי 'טיים' וסיפק הסבר רציונלי יותר לאיסור ההקרנה. מודי טען שאין באיסור פגיעה בחופש הביטוי, כיוון שהסרט עלול להטות את המשפט ומפר חוקים הודיים לפיהם אין לחשוף את זהותה של קורבן אונס, דבר העלול להוביל לפגיעה בכבודה.

בהודו לא ניתן לצפות או להשיג את הסרט בדרכים אלטרנטיביות. אודווין מינתה צוות מיוחד מקרב ההפקה שאחראי על הורדת הסרט מיוטיוב וטורנטים. "למרות שאני מרגישה שכל אחד צריך לראות את הסרט, אני אדם שומר חוק", אומרת אודווין. "כיבדתי את החוק בכל מדינה שבה ביקרתי ובהודו יש איסור. אני האדם שיש לו זכויות מלאות על הסרט ולכן אני היחידה שיכולה לדרוש שהוא יורד מהרשת. אם לא אעשה זאת אז על פי הודאתי שלי אני אשמה ששיתפתי פעולה עם הפרת החוק". מי שנמצא אשם בהפרה מן הסוג הזה נאסר מיד. ב-9 במרץ, נאסר הפעיל החברתי קיטן דיקסיט לאחר שהקרין את הסרט בפני 60 איש, בכפר השוכן ליד העיר הצפונית אגרה.

יום קודם לכן, ביום האישה הבינלאומי, שודר הסרט סימולטנית ב-7 מדינות מסביב לעולם ביניהן בשוויץ, נורווגיה, קנדה ובריטניה ועורר רגשות גם בזירה הבינלאומית. השחקנית זוכת האוסקר מריל סטריפ, השתתפה בטקס לזכרה של סינג שנערך לפני הקרנה שהתקיימה בקולג' אמריקאי, ואמרה לקהל: "הערב אנחנו מדליקים את הנרות האלה כדי לכבד ולהעריך את פועלה של ג'יוטי סינג בחייה הקצרים ומלאי ההבטחה. היא הייתה בת הודו והלילה היא גם הבת שלנו". בזמן שהסרט שודר בעולם, ערוץ החדשות המסחרי NDTV, שהיה אמור לשדר את הסרט בהודו, השחיר את המסך למשך שעת השידור כמחאה נגד האיסור והציג תמונה של "דיה", מנורת שמן שנהוג להדליק בטקסים דתיים שונים וביניהם לשם עילוי נשמתו של המת.

פרט לאיסור ובזמן הצילומים, קשיים רבים עמדו בפני לסלי אודווין ששימשה גם כמפיקת הסרט אותו צילמה במשך שנתיים. אבל דווקא שלב השגת המרואיינים, ביניהם הוריה של ג'יוטי סינג היה קל בתחילה. "זה לא היה קשה לקבוע איתם ריאיון. פנינו אליהם בזהירות והסברתי להם בדיוק מה אנחנו עושים ושזה דוקומנטרי וכמה זה חשוב לי לשמוע פרטים פרסונליים עליה", מספרת אודווין. "לאורך התחקיר שעשיתי באותה תקופה, הקורבן הייתה אנונימית לחלוטין מבחינתי (ואכן בהודו ג'יוטי והפרשה כולה זכו לכינוי nirbhaya, "חסרת הפחד"). לא היו פרטים אמיתיים לגבי החיים שלה, רק הבסיסיים ביותר, אבל שום דבר בקשר למה שהיא עברה ב-4 השנים האלה מחוץ לביתה ומה שהיא באמת הקריבה כדי לרכוש השכלה".

"הסברתי להם את כל זה", מעידה אודווין, "כי זה הפך להיות קשה כשהם התחילו להבין כמה זמן דרשנו מהם. היינו צריכים לבלות איתם ימים כך שהיה מאוד מאוד אמוציונלי, ספציפית מצד אמה של ג'יוטי שמצויה בכזה סבל וכאב עמוק. הריאיון הראשון שעשינו היה איתה ואחרי בערך חצי שעה היא פשוט התייפחה והיינו צריכים ללכת ולחזור. התהליך הפך לקשה יותר ויותר ככל שהוא התקדם".

ואיך הגעת לאנס?

"כתבתי לבית הסוהר מכתב מלא תשוקה. הייתי נחושה ונתתי להם את התחושה שזה כדאי להם. הסברתי שאני חייבת לדעת למה הגברים האלה עשו את זה! אני חייבת להבין מאיפה הם צמחו ואיך הם רואים נשים".

רקע סוציו אקונומי נמוך שמהווה כר פורה לאנסים. האנסים: מימין אקשיי טאקור, משמאל רם סינג(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
"כשאת לוקחת את הילד שלך בן השלוש למגרש המשחקים והוא דוחף בנות אל הקרקע, אסור שהוא יצא מזה בזול. אחרת הוא ילמד שהתנהגות כזאת משיגה תוצאות. אנחנו מחנכים את ילדינו בדרכים מסיימות. האנס הזה תוכנת לעשות את מה שעשה. לכן הוא לא מרגיש כל חרטה".

שורש בעייתי שהסרט מתייחס אליו טמון ברקע הסוציו אקונומי הנמוך ממנו מגיעים האנסים, ביניהם קטין שברח מהבית בגיל 11 ואמו אומרת בסרט שחשבה אותו למת. מוקש סינג מעיד שלא נהג לפקוד את בית הספר. סנדיפ גוביל, הפסיכיאטר של בית הכלא בו אסורים האנסים, מספר שגדלו בשכונה ענייה וצפופה, שבה סביר שקיימת אלימות רבה כלפי נשים, ותקיפה מינית וזנות הן תופעות שכיחות שהאנסים נחשפו אליהן.

כעת, כשנסתיים הסרט, אודווין, שנאנסה בעצמה בגיל 18, פונה לחינוך כמזור לבעיה שהיא שבה ומדגישה שאיננה ייחודית להודו. "כשאת לוקחת את הילד שלך בן השלוש למגרש המשחקים והוא דוחף בנות אל הקרקע, אסור שהוא יצא מזה בזול. אחרת הוא ילמד שהתנהגות כזאת משיגה תוצאות. אנחנו מחנכים את ילדינו בדרכים מסיימות. האנס הזה תוכנת לעשות את מה שעשה. לכן הוא לא מרגיש כל חרטה".

אודווין נפגשת עם ועדת זכויות האדם של האו"ם ומנסה לקדם יוזמה לחינוך שוויוני, בתקווה לפגוש כל שר או שרת חינוך מסביב לעולם וליצור יחד עמם תוכנית לימודית מבוססת שוויון מגדרי. "הרעיון הוא לכונן מועצת חכמים ומומחים שייצרו תוכנית לימודים בינלאומית", היא מספרת על היוזמה שנמצאת כרגע בחיתוליה. "השאיפה היא שתהיה לנו תוכנית לימודים בינלאומית כמו מגילת זכויות האדם. אלה העקרונות שאנחנו זקוקים שאנשים ילמדו כדי שירכשו מיומנויות חיים. לא רק קרוא וכתוב אלא מיומנויות חיים. כדי לחנך את הלב ולא רק את הראש. כדי שילדים לא ילמדו רק סטטיסטיקות ומספרים, אלא ידעו איך להתמודד עם אחרים בעולם גברים, נשים, מה שזה לא יהיה, בכבוד".

לסלי אודווין, יהודיה שנולדה בישראל, מספרת שהייתה לה מודעות לחוסר השוויוניות בחינוך כבר בגיל 13. "אבא שלי, שהיה יהודי חרדי, שם אותי בישיבה בדרום אפריקה לשם עברנו כשהייתי בת 9. בית הספר היה מופרד בין בנים ובנות, ובאחד משיעורי הדת שקיבלנו בגיל 13 לפתע גיליתי שקיימת בשחרית הודיה לאלוהים על כך "שלא עשני אישה". את זה צריך לשנות! אנחנו חיים במאה ה-21 זה פשוט לא מקובל. זה לא מקובל עליי שגברים יהודים יגידו בתפילת שחרית "ברוך שלא עשני אישה". לא אכפת לי איך מסבירים את זה. תמחקו את זה או שתשרפו את הספר הזה. ככה אני מרגישה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully